האמת שמאחורי סיפורי התורה

יותר ויותר אנשים מתחילים להרגיש שיש בסיפורי התורה רובד פנימי יותר, שונה לגמרי מזה שלימדו אותם בגן הילדים ובבית הספר. משהו אחר, פנימי, רוחני, משהו שקשור לחיפוש הפנימי שלהם ממש. וזה בכלל לא מקרה…

ראו מה אומר על כך ספר הזוהר: "אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות, אלא שכל דברי התורה, הם דברים עליונים, וסודות עליונים".

פעם היו נשמות זכות יותר, פחות שקועות בגשמיות מאיתנו. הן ראו במה שכתוב בתורה ובכל יתר כתבי הקודש את פנימיות הדברים, ולא את עטיפתם החיצונית. דרך כל אותם ציורים שבמקרא, במשנה ובתלמוד, ראו בעבר את העולם הרוחני.

האנשים הרגישו שמדובר רק על גילוי האלוקות, על מדרגות רוחניות שבהן פוסעים לעבר הבורא, על הדרך בה רוכשים את תכונות האהבה והנתינה שלו. היה להם ברור שהתורה אינה יכולה לדבר על שום דבר אחר.

דומה הדבר לאגדות שאנו מספרים לילדים קטנים, על בעלי חיים ומערכות היחסים ביניהם. אנו מציירים להם את הזאב כאכזרי ובעל חיים אחר כרחמן וכולי, אך למעשה האגדה מהווה רק מסגרת המשרתת אותנו להעברת מסר מסוים – שכן הזאב הוא לא באמת אכזרי, אלא פועל לפי אינסטינקטים מולדים. אבל כך אנו מסבירים, והילדים מבינים.

כך ממש הבינו האנשים בעבר שהבורא פונה אליהם עם אגדה שכזו, ומסביר להם על דברים עליונים דרך התמונות הגשמיות שמקיפות אותם בעולם הזה. כמו הילדים שמצויים בעולם אגדתי דמיוני, כך מצויים אנו בעולם הדמיוני שלנו, ובו פרה, חמור, גניבה, גזילה ועוד ועוד. עולם ומלואו פרוש לפנינו, אנו מתרגשים, חוששים ומתפעלים, אך בעצם אין זה יותר מתיאטרון לילדים.

בזמנים שכולם הרגישו זאת, לא היה שום ספק שזוהי הדרך בה הבורא פונה אליהם. הם חשו בבירור כי הבורא הוא שעיצב לנו את הסצינה הזאת, שעל פיה עלינו לשחק. המקרא, המשנה והתלמוד היו עבורם כמערכה כתובה, שעל ידי זה שאתה משחק אותה, אתה הופך להיות "אדם" – מלשון "דומה" לבורא.

אולם לפני כאלפיים שנה, כשהאגו התפרץ ונפלנו מהרמה הרוחנית לרמה הגשמית, התנתקנו מהבמאי שעומד מאחורי הקלעים. הסצינה והתיאטרון הפכו עבורנו לדבר ש"באמת קיים". מאז, אנו מתייחסים אל תמונת התיאטרון בלבד, וכבר לא מסוגלים לחדור דרכה. איבדנו את עמקות הראייה וההרגשה, את היכולת לחדור מבעד לסצינה אל הכוח שמביים אותה.

אז מה עכשיו? עכשיו אנו זקוקים לשפה ישירה, שאינה מצריכה יכולת פענוח. רק חכמת הקבלה מדברת בצורה ישירה, פונה ישר מהבורא לתוך רצון האדם, מבלי לעבור דרך המתאם שנקרא "העולם הזה". רק היא יכולה להחזיר לנו את ההכרה בבורא, שלאחריה נוכל שוב להבין בבירור עם מי ועם מה יש לנו עסק.

(מתוך שיעור על הקדמה לתע"ס מאת בעל הסולם, מה- 27.2.08, דקות 6:35-10:18. לצפייה בשיעור המלא)

אספתי עבורכם כמה מקורות בעניין זה. ממליץ לקרוא בעיון, גם אם זה לא יהיה בבת אחת. חזרו שוב מאוחר יותר והמשיכו לעיין בדברי המקובלים שלאורם אנו חיים.

ספר הזוהר, פרשת בהעלותך (הסולם, אותיות נח-סד)

נח) רבי שמעון אמר, אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות, ודברי הדיוט של עשו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה, הם דברים עליונים, וסודות עליונים.

ס) ועל כן ספור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה, אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, דהיינו להביט מה שמתחת לבושה של התורה.

סא) בוא וראה. יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטיפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו על פי לבושו ההדור. וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו.

סד) אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם הצדיקים המסתכלים בתורה כראוי, יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. ועל כן לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. ועל כן כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבושים.

כתבי האר"י, עץ חיים ח"א, הקדמת מוהרח"ו (יא-יב)

אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. כי בלי ספק בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם, היא לובשת בגדי אלמנותה, ושק הושת כסותה, וכל האומות יאמרו לישראל, מה דודך מדוד, מה תורתכם מתורתנו, הלא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם, אין עלבון תורה גדול מזה.

ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ואינם עוסקים בחכמת הקבלה, שהיא נותנת כבוד לתורה, כי הם מאריכים הגלות, וכל הרעות המתרגשות לבא בעולם… ומה יעשו הפתאים היתושים אשר בזמנינו זה, בהיותם חכמים שמחים בחלקם וששים בעבודתם…

ואינם יודעים כי מיראתם להיכנס בה הם נמנעים מלהתעסק בה כנזכר, ועל כן גבעות אלו נתקלקלו, וליבם שורש פורה ראש ולענה, ועלתה בהם חלודת טיט ורפש, לכפור בחכמת האמת, ואומרים שאין בתורה אלא פשטיה ולבושיה בלבד… ואין ספק כי לא יהיה להם חלק בעולם הבא… ועליהם נאמר, הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו.

רמח"ל, מאמר הויכוח, עמוד צ"ז

זהו הטעם שרשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישנים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם, חס ושלום, כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו יתברך.

והנה זה פרי הגלות בעוונותינו הרבים, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישנים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת. אבל תורה חוגרת שק על צרתה. והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עיניים עיוורות, ולראות אהבת ה', ולדעת הקדושה ודרכיה, להתקדש בה ממש.

בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות

כב) קל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצונים גשמיים, דהיינו גניבה גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאד לכל אדם לכוין דעתו ולבו לה' בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה.

ולכן מיעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוין דעתו ולבו לה' בשעת לימוד בלי טורח. ואפילו הוא קשה העיון ביותר. כי העיון בנושאים של החכמה וה' הם אחד. וזה פשוט מאד.

קג) וכן נמצא בסידור הגר"א, אשר סדר השגת התורה מתחילה בסוד ומסיימת בפשט. דהיינו כאמור, שע"י היגיעה הרצויה, שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה לתורת הנגלה, שהיא הפשט. הרי שמתחיל בנסתר שנקרא סוד. וכשזוכה, מסיים בפשט.