שאלה: נדמה לי שרוב בני האדם אינם חושבים על גוף ונפש, על מי ומה הם…

תשובתי: זה לא נכון. כולם חושבים: "אני אמות, אבל הנשמה שלי תמשיך לחיות". בתת המודע קיימת בכולנו מחשבה על נצחיותנו, וזה מביא כל אחד מאיתנו לדאגה: "מה יהיה עם נשמתי?".

האדם אינו חושב על עצמו כעל גוף בהמי בלבד. אפילו האדם החומרי והפרימיטיבי ביותר, ללא קשר לדברים שבהם הוא משכנע את עצמו, ואולי אף בניגוד לרצונו, חושב בתת המודע שלו שהוא נצחי. זה מושרש ביסודו, בחומר שלו - ברצון עצמו, שאותו ברא האור - הבורא ואין לאדם כל שליטה על כך.

הרצון שלנו ליהנות מורכב מחמש שכבות, ובתוכו מושרש הקשר עם הרוחניות, עם הבורא, ולכן השבירה הביאה לכך שלכל אחד מאיתנו יש קשר עם הרוחניות. כל אדם, גם אם הוא אינו מודע לכך, חושב שהוא נצחי בהרגשתו הפנימית וביחסו לחיים, ולחלוטין לא חושב שחייו מסתיימים עם מות גופו. לו היה חושב כך, לא היו לו הכוחות לחיות.

ניתן לומר שאולי נדמה לו שהוא מעביר את מקל השליחים לילדיו וממשיך לחיות בתוכם, או שמא מקדיש את חייו למולדת או לחברה - אבל אין זה כך. אם האדם היה יודע בוודאות שכשחייו מסתיימים, הכול מסתיים; שבחלוף זמן מסוים כדור הארץ שלנו יפסיק להתקיים; אם היה ברור לנו שלא רק הגוף שלנו אלא גם אנחנו לא נצחיים - לא היו לנו הכוחות להמשיך לחיות.

נבראנו עם התחושה שאנחנו נצחיים בתת המודע שלנו, בפנימיותינו, מפני שכולנו יצאנו מהבורא, ויש בנו חלקיק נצחי ממנו. ולמרות ש"לבהמות בנות תמותה נדמנו", לא ניתן לבנות דרגה הגבוהה מדרגת החי - דרגת "אדם", מבלי לתת לה להרגיש שהיא נצחית. אחרת, האדם לא יגדל "מעל" דרגת הבהמה המהלכת על ארבע.

כדי לגדל "אדם" בדרגת "מדבר" מתוך הגוף הבהמי, עליו לחוש בנצחיות פנימית (הבורא חייב לספק לו הרגשה כזו!). זאת, מפני שדווקא בכך מותר האדם מן הבמה.

כל עולמו הפנימי של האדם נובע מתוך הקשר הפנימי הלא מודע (בהתחלה) שלו עם הבורא, והרגשת מצבו הנצחי. הרי דרגת אדם היא היא ההידמות לבורא (אדם, מהמילה דומה). כל ההחלטות, השאיפות, התוכניות (אפילו ההחלטה להתאבד) שלנו, נובעות מתוך ההרגשה הפנימית שאני - נצחי.

מתוך שיעור על המאמר "גוף ונפש", 24.11.2009