זוהר, פרשת וישב, סעיף קי"ד: אין לך אדם בעולם שלא יטעם בלילה טעם מות, ורוח הטומאה שורה על הגוף. משום שהנשמה הקדושה נסתלקה ויצאה מן האדם, שורה רוח הטומאה על גוף ההוא, והוא נטמא.

בתחילה היה לאדם מסך והוא היה בתכונת ההשפעה, אך אז הכל נעלם. האור יצא ממנו. הפרצוף התרוקן משום שהרצון ליהנות גדל בו. האדם ציית לרצון ששלט בו והתחיל לחשוב על החיים ועל הנאה עצמית.

רק אם האדם התכונן למצב הזה של החושך, למצב של השתלטות הרצון עליו, הוא מצליח להתייחס אל החושך כאל אמצעי לעליה למדרגה חדשה. במצב הזה הוא פונה בדרישה אמיתית כלפי מעלה, לאבא ואימא שידאגו לו. ומחצות והלאה מתחילים התיקונים. האדם מתחיל לתקן את אותם הרצונות שקיבל והרגיש בהם את טעם המוות. עכשיו הוא ממתיק אותם. ההמתקה, משמעותה שהוא מתקרב לבוקר. אז האדם מתחיל להרגיש אור. הוא רוכש מסך על הרצון הקודם שלו וכעת הוא נמצא בתכונת ההשפעה.

אך את טעם המוות הוא היה חייב להרגיש.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 05.01.2010

רשומות קודמות בנושא:
כל אחד יטעם את טעם המוות
שינה – 1/60 מהמוות
החושך המלא באור!