לא כל החיים הם פיקניק…

שאלה: כרגע הסתיים "כנס הזוהר העולמי" 2010 בניו-יורק, בו היה ייצוג של כל ארבעת הגזעים, עשרות סוגי לאומיות, קרוב לאלף בני אדם, הרבה אנשים עם הרבה סטריאוטיפים, פתאום לאחר 20-30 שעות, כל ההבדלים נמחקו, והתרחש האיחוד והאהבה. מה חסר לנו כדי להימצא באופן תמידי המצב כזה?

תשובתי: בכנס בני האדם הרגישו איחוד, התפעלות, חשיבות המטרה, עברו 20 שעות לאחר שהכנס יסתיים, ואנחנו כבר בקושי זוכרים שהוא קרה. הכול נעלם מהרגשתנו ומזיכרוננו, מדוע איננו יכולים להמשיך כך וכל הזמן להימצא בזה? – מצב כזה אינו יכול להימשך לאורך זמן, כמו כל דבר בחיים שלנו, האדם משיג את שיא ההתפעלות, התרוממות רוח, ואחר כך הוא נרגע. בלתי אפשרי להימצא כל הזמן תחת רושם כזה.

זה נובע מהחוק של יחס הפוך בין האור והרצון: פעם האור צריך לגדול ולהתגבר, ופעם הרצון צריך לגדול. כך הם גדלים ואנחנו מתקדמים, כאילו צועדים על שתי הרגליים, והולכים בקו האמצעי שמחבר את שני הקווים, שמאל וימין. אך החיבור שלהם מתרחש רק כדי להתקדם ושוב להתחיל לנוע: נעים ימינה, ומשם לוקחים את חשיבות המטרה, הקשר, הרצון להמשיך וללכת. אחר כך נוטים שמאלה, ומקבלים את הכבדת הלב, כדי שיהיה לנו על מה לעבוד ושוב חוזרים לקו האמצעי. כך אנחנו מתקדמים.

לכן המצב הזה אינו יכול להימשך לאורך זמן, זה מנוגד לטבע, הייתי אפילו אומר שאין מצב יותר בלתי רצוי, מלהיות כל הזמן באופוריה כזאת. האדם צריך להרגיש שהוא מתקדם, עובד, מתגבר על איזו התנגדות פנימית, ואינו נמצא כל הזמן בעננים. העבודה שלנו היא בזה, בכדי להרגיש שאנחנו נותנים משהו ומקבלים, ושוב נותנים ושוב מקבלים. עלינו להרגיש התנגדות, של הפעולה ושל ההישג.

לכן ישנה הנאה הרבה יותר גדולה בעבודה הקשה, בהכנות הקשות, אשר אחר כך מסתיימות בכנס כזה גדול, היכן שאנחנו במשך שלושה ימים נהנים ממה שהשגנו, ורואים תוצאות ופירות של העבודה שלנו. אך לאחר מכן עלינו שוב לחזור למצב של כבדות, התגברות, חיפוש, בירורים ותיקונים, כדי שבסופם שוב נגיע לתוצאה הנפלאה הבאה.

זה נובע מכך שהבורא והנברא עומדים זה מול זה, כשתי תכונות מנוגדות: רצון לקבל ורצון להשפיע, ולהשיג שוויון ביניהם ניתן רק בזכות פעולות הדדיות כאלה. אחרת לא תהיה התקדמות. לא ניתן לעצור במצב של קטנות, בחפץ חסד – חייבים להמשיך הלאה!

מתוך שיעור הקבלה היומי, במרכז "קבלה לעם" בטורונטו, 11.05.2010