קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כיצד אני יכול לשלב את היחס הכפול: שמצד אחד אני צריך לראות כל אחד מהחברים, יותר גדול ממני, כגדולי הדור. ומהצד השני, אני צריך לראותם יותר קטנים ממני, זקוקים לדאגה מתמדת מצידי?
תשובתי: אנחנו יודעים להתייחס כך אל הילד שלנו – הוא חשוב יותר עבורי מאשר אני עצמי, כי הרי הרצון שלו קובע מה עליי לעשות. אם הוא זקוק למשהו, אני עוזב הכול ועושה את מה שהוא רוצה. אך כאשר אני דואג לו, אני מתייחס אליו כאל מישהו יותר קטן ממני שאינו יכול להסתדר בלעדיי. כלומר, יחס כפול אפשרי בו זמנית.
מובן שהרצון הכללי חשוב יותר מהרצון האישי שלי, הרי זה מיני-מודל של הנשמה הכללית. בתוכה כבר קיים הכול, כמו בתמונה הולוגרפית. אם אני אקיים ביחס לקבוצה הקטנה הזאת את חוק הערבות (נניח שהקבוצה מורכבת מעשרה אנשים), אז זה שווה ערך לעשרה מיליארד בני אדם. אין שום הבדל. עליי לצאת מהאגואיזם שלי, ולכן אין זה חשוב אם זה ביחס לעשרה אנשים או עשרה מיליארד. בהם אני מגלה את העולם הרוחני, אז מי חשוב יותר עבורי: אני או הם?
ביחידות אינני יכול לגלות דבר חוץ מהחיים החומריים והגשמיים האלה. ואילו בקשר נכון איתם אני אגלה את הרוחניות, לכן וודאי שהקבוצה הופכת עבורי חשובה יותר מעצמי ביחס למטרה. את הרצון שלהם אני חייב לקבל כרצון היקר לי ביותר, כחוק! הרי בזכות זה אנחנו מתחברים.
ומהצד השני, אני צריך להרגיש אותם כקטנים ממני, בכדי להרגיש שהם זקוקים לעזרתי, ולתת להם את כל מה שיש לי. היכן שמדובר על חיבור ואהבה, המבט על האחר אפשרי גם כאל קטן וגם כאל גדול – אין כאן שום סתירה. זה דומה לתינוק ביחס למבוגר, אשר הופך להיות חשוב מכולם. הילד הקטן הופך לראש המשפחה, הרי כל המשפחה סובבת רק סביבו.
