קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אם אנחנו מקבלים תענוג ברצונות של השפעה, זה מתרחש באופן שונה לחלוטין מאשר בצורה אגואיסטית. תחילה עלינו לקבל מסך אנטי-אגואיסטי, ואחר כך אנחנו מושכים את התענוג, דוחים אותו למען בעל הבית, ואז אנחנו יכולים לקבל תענוג עבור ההנאה שלו. ואנחנו מקבלים כפליים: הרגשת התענוג עצמו בתוכנו והעיקר, הרגשת גדלות בעל הבית. וגדלותו היא אין-סופית ותלויה רק בהערכה שלנו.
היחס ההדדי בין התענוג מהמילוי הישיר ומגדלות הנותן הוא כזה, שאתה מוכן לקבל ממנו באופן סמלי בלבד, "גרגיר קטנטן", "טיפה" שרק קובעת את נקודת המגע. אך על ידי גדלותו בעיניך אתה מרחיב את הנקודה הזאת עד למימדים אין סופיים. באופן כזה, הרשעים מפסידים כפליים והצדיקים מרוויחים כפליים, בכך שמקבלים את כל עולם אין סוף, רק בזכות זה שיש ברשותם מסך.
אם יש ברשותך מקור אנרגיה, כלומר שני כוחות מנוגדים, "+", ו"-", אתה יכול להפעיל ביניהם איזשהו מכשיר המייצר עבודה תועלתית. ללא המכשיר, החיבור של שני הכוחות המנוגדים יגרום לקֵצֵר ביניהם. אם אנחנו רוצים מילוי, אנחנו חייבים למצוא חיבור נכון עם הבורא, זה נקרא מסך, מכשיר המייצר תענוג לזולת. אז כל האור יעבור דרכנו לאחרים, ואנחנו נרגיש את עצמנו כמקור אנרגיה, כמו הבורא.
אם נשתמש ברצון להשפיע, נרגיש:
- תענוגים בתוכנו.
- תענוגים בו, ו…
- תענוגים הבאים ממנו.
כלומר, אנחנו נמצאים בו זמנית בעבר, בהווה ובעתיד, עטופים בכל התענוג, בכל האור של עולם אין סוף. זה מוחק את הרגשת הזמן, התנועה והמקום.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "תורת הקבלה ומהותה", 06.08.2010
