זוהר: פרשת חיי שרה, סעיף קנ"ה: אבל התחתונים אינם יכולים לקבל הארת השמאל, מטרם התלבשותו בחסדים מקו ימין. וע"כ עשו היה עייף. וכתוב, הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה.

כי הרי הוא רצה לקבל אור חכמה ברצון האגואיסטי (כלים של קבלה), אך הוא איננו מסוגל לעשות זאת.

זה דומה לחיינו - אנחנו רוצים ליהנות מהחיים, רודפים אחרי כל מיני הנאות ותענוגות, אך ברגע שאנחנו משיגים את התענוג, הוא מייד נעלם. וכך זה נמשך לאורך כל חיינו.

לכן עשו היה עייף ואמר: "אינני מסוגל יותר להמשיך בצורה כזו, נמאס לי, אני מיואש מכל זה. אני מוכן להתחבר עם יעקב".

היום כל האנושות עומדת על סף ההכרה הזאת. לכן מתגלה חכמת הקבלה, שיטתו של יעקב, מדע שמסביר כיצד לבנות את הקו האמצעי. לא היה צורך בחכמת הקבלה כל עוד לא הגיע הייאוש לדרגה כזאת. כעת אנו זקוקים לשיטה הזאת, התורה הזאת מתגלה רק מתוך הקו האמצעי - תיקון האגואיזם.

מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 10.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
כשתעלם שליטת הנחש…
מכירת הבכורה
הקברן של האגואיזם

זוהר: פרשת חיי שרה, סעיף קנ"ה: כי כל גוף נפל תחת שליטת ס"מ, שרו של עשו, בעת החטא של עצה"ד, שמשם נגזר המיתה על הגוף. ושליטה זו היא זוהמת הנחש, שאינה סרה מגוף מטרם שנרקב בקבר.

הרצון ליהנות, הנקרא "גוף", האגו שלי, חייב למות בעיניי, להיקבר ולהירקב. במהלך חיי אני חייב להגיע למצב ש"טוב מותי מחיי". אני בטוח שאין לי וגם לא יהיה לי שום דבר מהמישור הגשמי של החיים האלה. יש לי הכול, אבל אין משמעות לחיי, אין מטרה ששווה לחיות עבורה.

המצב הזה בדיוק מתרחש עכשיו. לבני האדם יש הכול: מגורים, מזון, הנאות, בהשוואה לבני האדם שחיו לפני אלף שנה. בזמנו רק מלכים חיו ברמת חיים כזאת. היום יש לנו הכול, אבל אנחנו מוכרחים לבלוע תרופות נגד דיכאון ופעמיים בשבוע לבקר אצל פסיכולוג אישי. זה מצביע על כך שבני האדם מגלים את אי היכולת שלהם למלא את עצמם. מגיע שלב של רוויה לגוף במישור הגשמי-בהמי, אבל בתוכנו מתגלה האדם, והוא ריקני. זה מסמל שהגוף שלי נרקב באדמה.

מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 10.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
מכירת הבכורה
הקברן של האגואיזם

זוהר: פרשת חיי שרה, סעיף קנ"ה: וע"כ הצדיקים מטהרים את גופם, הבא מכוח השמאל, עד שראוי לקבל את המוחין מקו האמצעי. (זה כבר אור חסדים, אשר בו מלובשת הארת חכמה.) ועם קבלת המוחין, נמצא הגוף שמבזה את הבכורה שלו, כמו עשו. ורושם מביזוי הזה, נשאר בגוף גם לאחר מיתה, עד שגורם לו ריקבון, שפירושו, ביטול גמור של כל כוח הקבלה שלו, עד שלא נשאר זכר ממנו.

עשׂו הוא ההחלטה הפנימית שלי, כשאני מבין שבאופן בו עבדתי עם הרצון לקבל שלי, אינני יכול לעבוד יותר. זוהי החלטתי הסופית והיא איננה ניתנת לשינוי. "מכירת הבכורה" מסמלת שאינני משתמש ברצון שלי בצורתו הראשונה, כפי שנברא, בעל מנת לקבל. אינני "מוכר" את הרצונות האגואיסטיים (הכלים) עצמם, אלא את שיטת השימוש בהם. היחס הקודם שלי לחיים נעלם.

מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 10.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
הקברן של האגואיזם

שאלה: אילו כוחות מסייעים לכך שהרצון ליהנות, הנקרא גוף, יימאס בעיניי?

תשובתי: אינני מתייאש מהרצון ליהנות, אלא מחוסר היכולת להתמלא. אינני מאמין יותר שניתן להיות מאושר בחיים האלה. אבדות, הפסדים, רצונות שאינני יכול למלא, כל אלו מביאים אותי לדיכאון, אך כאשר השלב הזה יחלוף, האנושות תגלה נחיצות לחפש פתרון - להתעלות לדרגה עליונה יותר. האגואיזם המתפתח בעצמו דוחף אותנו להחלטה הזו. לכן הוא נקרא "עזר כנגדו".

מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 10.03.2010

שאלה: לאלו שינויים פנימיים צריך לצפות בזמן לימוד ספר הזוהר, ואיך לפתוח את עצמך יותר להשפעת האור?

תשובה: הבדיקה הנכונה ביותר של השפעת ספר הזוהר עליי היא בשאילת השאלה הבאה: האם אני רוצה להתחבר עם כולם, ובחיבור איתם להיות במלכות דעולם האצילות? זהו התנאי שאיתו אני משיג את המאור המחזיר למוטב.

התנאי לקבלת התורה בהר סיני - להיות כאיש אחד בלב אחד. התנאי להיות ברוחניות - להיות בשבת אחים גם יחד. "יושב" משמע שאתה מוריד את עצמך, מוכן להיות יחד עם כולם. העומדים נבדלים בגובה, היושבים - שווים.

לכן, אם האדם מרגיש שתוך כדי לימוד ספר הזוהר, במהלך מספר שבועות או חודשים מתרחשים בו שינויים כלשהם ביחס לקשר עם אחרים, הוא מוכן קצת יותר להקשיב, מתעוררת בו נטייה כלשהי לזה, מתגלה לו חשיבות החיבור עם האחרים, הוא מתחיל להרגיש שהכול באמת עובד בצורה כזאת, ומוכן לקבל את זה - זה סימן להתקדמות, סימן שהאור עובד עליו.

אפשר להגדיר זאת כך, ההתקדמות היא רק על פי ההסכמה לחיבור עם כל הנשמות האחרות, זאת ההבחנה. כל השאר לא בהכרח קשור לחכמת הקבלה ולהתקדמות למטרה. את המטרה משיגים רק בחיבור.

בעולם אין סוף אנחנו קשורים יחד בצורה אין סופית, ללא גבולות. כל השלבים בדרך לאין סוף מוגדרים בכך שאנחנו מתחברים בינינו יותר ויותר. זאת אומרת, שקיימים 125 מידות של חיבור. לכן רק על פי המוכנות שלנו להתחבר עם האחרים, אנחנו יכולים לבדוק את ההתקדמות שלנו. כל שאר הבדיקות לגמרי אינן נכונות.

גם כשאני נע באופן אגואיסטי, אני רוצה להשיג את הרוחניות, להתחבר עם אחרים על מנת להשיג אותו, זה כבר בכוונה "לא לשמה". אני כבר מבין שאני חייב לסרב לאגו שלי, על מנת שאוכל לזכות במשהו הרבה יותר גדול. עדיין האגואיזם מניע אותי, אבל כבר בכיוון המטרה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 8.03.2010

שאלה: בחיים הגשמיים שלנו קיימים מצבים ללא מוצא, מצבים שלא ניתן להשיג בהם תענוג, כיצד חכמת הקבלה יכולה לעזור לנו?

תשובתי: כשאני יושב ולומד את ספר הזוהר זה נקרא "לא לשמה", פעולה אגואיסטית, אבל אני משקר לעצמי, הרי אני מתכוון על ידי הפעולות האלה למלא את האגואיזם שלי, אך בסיכומו של דבר אני משיג את תכונת ההשפעה.

מדוע הפעולה הזאת בסיכומו של דבר מביאה להצלחה, בניגוד לכל דבר אחר? זה קורה כך מאחר ועל ידי הפעולות האלה אני רוצה לעשות כל מה שרק אפשר בכדי להשיג את תכונת ההשפעה ובמודע משקר לעצמי. אני מנצל את האור המביא לי את התיקון ומקרב אותי אליו.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 09.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
כישוף רוחני
תנו לי להיות יחד עם כולם!

שאלה: אנחנו חיים את חיינו עם תקוות שווא, ללא הנאה מהחיים. מה יקרה כאשר אנחנו נרכוש את תכונת ההשפעה, האם אז נוכל ליהנות?

תשובתי: כאשר אנחנו מחליפים את התכונה האגואיסטית שלנו בתכונה אלטרואיסטית, הזמן נעלם. תפיסת הזמן עצמה נעלמת, משום שברוחניות אין עבר, הווה ועתיד. אתה נמצא בתכונת ההשפעה, מכאן שאינך שואל על הסיבה ועל התוצאה - אתה נהנה מתכונת ההשפעה עצמה שבה אתה נמצא, ואינך זקוק יותר לשום דבר! אם יש לך אפשרות להשפיע, זה כבר השׂכר בשבילך, ואין לך צורך בשום דבר אחר.

אתה מבצע איזו פעולה, האם התוצאה ממנה לא מעניינת אותך? האפשרות להשפיע, זו בשבילי התוצאה. לכן מושג הזמן נעלם, והכול נמצא במנוחה מוחלטת. האגואיזם מבטיח לנו את העתיד, אך ברוחניות העתיד אינו קיים, הכול קיים בהווה! העתיד מורגש רק אם אני מגלה בהווה את חוסר ההשפעה שבי, ואני רוצה ומשתוקק לתכונת ההשפעה. כאילו שאני רוצה להגיע מעולם אין סוף קטן לעולם אין סוף גדול. גם זה אפשרי רק באמצעות כישוף הרצונות האגואיסטיים, אשר עוזרים לי. הם מגלים לי את החסרונות של המצב שלי.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 09.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
זמן - תולדה של אגואיזם

השיעור הוירטואלי נערך מדי יום א', בין השעות 16:00-17:00, נושא השיעור ספר הזוהר, שיעור מס' 15.

לצפייה בשיעור | להורדת וידאו | להורדת אודיו

תקציר שיעור

ספר הזוהר, אותיות כ"ה - כ"ז:

עברית היא שפת העולמות הרוחניים, היא הופיעה כתוצאה מגילוי העולם העליון על ידי אדם. אותיות האלף בית העברי מהוות שילוב של כוחות ווקטורים רוחניים, הן מעבירות מידע על התפשטות אור החכמה ואור החסדים בצירופיהם השונים. לכן כל רכיב של אות וצורתה הגרפית מדברים על שילוב מסוים של שני הכוחות היחידים שקיימים בטבע: הקבלה וההשפעה.

ניתן לתאר את האותיות שנוצרו בעולם האצילות בצורה של שבלונות. אם הנשמה משתוקקת לקבל את האור העליון, אז האור שעובר דרך הפתחים של האותיות/השבלונות מגיע אל הרצון וחורט בו את צורת האות הזאת ומעביר לרצון את תכונותיה הרוחניות.

להשיג אות, משמע לבנות את הרצון שלך כך שהוא יעבוד כאות. רצון הוא חומר שימושי במיוחד, ממנו ניתן לפסל אותיות ודרכן ניתן לבטא פעולות ותכונות רוחניות. כל אות מבצעת פעולה כלשהי בעולם, אך לרצון הלא מגובש אין יכולת כזאת.

לכן כתוב שהבורא ברא את העולם באותיות. כאשר אנחנו מפסלים אותיות מרצוננו האגואיסטי הקדמוני, אנחנו משנים את העולם בהתאם לתכונות ההשפעה.

אות היא מודל רגשי. אם בשיעורי הזוהר אנחנו עוקבים אחר הטקסט המקורי, אפילו בלי לדעת את השפה, אנחנו בתת-מודע סופגים את המידע הרוחני המתאים. בהתחלה האגואיזם שלנו אינו מקבל את האותיות, דוחה אותן, אך בהדרגה הן מתחילות לצלצל בנו, לדבר איתנו, עד שנרגיש אותן בתוכנו ולא כדבר חיצוני.

שיעורים קודמים:
שיעור וירטואלי על ספר הזוהר, 7.2.2010
שיעור וירטואלי על ספר הזוהר, 31.1.2010
שיעור וירטואלי על ספר הזוהר 24.1.2010

נניח שכעת האור העליון מעלה אותנו מעל הרצון האגואיסטי שלנו. אחר כך יהיה עלינו להמשיך לעבוד ולהוציא את עצמנו לבדנו מהאגואיזם, כפי שהאור עשה בהתחלה. האור מעלה אותנו ואנחנו בורחים ממצרים, אך כיצד אנחנו יכולים לברוח ממצרים אם מצרים נמצאת בתוכנו, היא הרי הטבע שלנו?

המצב של מצרים חוזר אליי כל הזמן ובכל רגע עליי לצאת ממנו. מכאן המשמעות של 'הליכה ארבעים שנה במדבר'. אני באופן עקבי מגדל ומברר את הרצונות שבי, ובדרך אני מתגבר על כל המכשולים והבעיות למיניהם. זהו התהליך של הגדילה וההתפתחות של הנשמה.

עלינו לשמוח שיש לנו את ספר הזוהר כאמצעי הצלה שמשנה אותנו מיום ליום. עד שהאמצעי הזה לא יתחיל להשפיע עלינו במידה מלאה, לא נרגיש תוצאות. הוא עובד בהדרגה, כמו בחולה שרשמו לו תרופה ועליו ליטול אותה כל יום במשך שבועיים, רק לאחר מכן הוא מתחיל להרגיש שהוא מבריא. עד אז הוא כל הזמן נוטל את התרופה, יום אחר יום ומרגיש את עצמו רק חולה עוד יותר. כך גם בהתפתחות הרוחנית שלנו. עלינו להתאזר בסבלנות וכל הזמן להוסיף מאמצים, למרות שנדמה לנו שהתרופה איננה מועילה, עד שלבסוף הכוס שלנו תעלה על גדותיה, ונצא סופית ממצרים.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 07.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
זמן ההכנה

חכמת הקבלה נהפכת לנדרשת ונחוצה, משום שהאדם אינו יוכל לשׂרוד בעולם הזה, במצב שמתגלה הגלובליות המלאה. הרי אין לנו את התכונות והרצונות שיתאימו לעולם שמתגלה לנו עכשיו.

אז מה עושה ספר הזוהר? האור של ספר הזוהר יוצר בנו הרגשה והבנה של האיחוד הגלובלי. אתה מקבל דרכו אפשרות להבין את העולם הזה, לראות אותו בצורתו הנכונה דרך המטריצה הזאת שיצר האור בתוכך.

אני רוצה שכוח הטבע שקבע את העולם הגלובלי ושמתגלה לי עכשיו, ישפיע בצורה דומה גם עליי ויעשה אותי דומה ומתאים אליו, כדי שהמערכת הפנימית שלי תהיה דומה למערכת הטבע הסובבת אותי.

תמיד היה נדמה לי שאני מעל לטבע ושאני מנהל אותו. אבל עכשיו אני מבין שאין הדבר כך, ואני רוצה להתאחד עם הטבע הגלובלי, האינטגרלי, הענק, השלם והמושלם. אני רוצה להשתמש בכוח האינטגרלי שלו, באחדות שלו. אני רואה שרק אני הוא היסוד המקולקל בו, החלק הבלתי אינטגרלי היחיד שבו. רק האגו שלי מפריד אותי מהטבע.

הלוואי שכוח הטבע יבטל את האגואיזם שלי ויאפשר לי להיות יחד עם כולם! רק בזה אני רואה שאני יכול להינצל!

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 05.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
מערכת המקשרת בין האדם לטבע
פאזל של 7 מיליארד חלקים

שאלה: מהו ההבדל בין המצב של "שבע שנות רעב" והמצב של "שבע שנות שׂובע", כיצד הם באים לידי ביטוי לכל אדם בעולם?

תשובתי: "שבע שנות שובע" (שבע השנים הטובות) הוא הזמן שבו האנושות שאפה להשיג פריחה ושגשוג. אנחנו רצינו להשיג בעזרת מהפכות טכנולוגיות, מדעיות, חברתיות, פוליטיות וסוציולוגיות, את החיים הטובים.

עד לפני מספר שנים האמריקאים עוד צעקו שהם המוצלחים ביותר, ושהחברה שלהם היא חברה צרכנית מצוינת. ככל שהאנשים צורכים יותר, כך טוב יותר. פתאום מתגלה שעל ידי כך הם הורסים את עצמם ואת כדור הארץ, ושלא ניתן להמשיך בדרך הזו. לכל דבר יש גבול.

כאשר הייתי ילד אמרו לי, שכאשר אני אגדל אני אעבוד 4 שעות ביום במקום 8, ובשאר הזמן אני אתפתח מבחינה תרבותית, יהיו לי חודשיים חופש בשנה, ושהילדים שלי יקבלו חינוך נפלא ויהיו מפותחים מבחינה תרבותית. במקום זה האנשים עובדים כיום 12 שעות ביום, ובקושי יוצאים לחופשה. החינוך והתרבות נמצאים במשבר נוראי, המשפחה נהרסת, רוב האנושות נמצאת במצב של ייאוש, דיכאון וזקוקה לתרופות נגד דיכאון וסמים. הגענו למצב שבהן "שבע שנות שׂובע" הסתיימו והחלו "שבע שנות רעב" (שבע השנים הרעות).

המצב הזה מביא אותי להחלטה שאינני מעוניין להמשיך בחיים האלו. אז מה עליי לעשות? מול אותה ההחלטה ניצבו בני האדם בבבל העתיקה, כאשר התפרץ שם האגואיזם. אברהם דיבר אליהם ואמר: מטרת הבריאה היא להביא אותנו להידמות לבורא. אל תברחו מהמשימה שלכם. אתם תחזרו שוב, על ידי ייסורים וכפייה, למצב הזה בעוד ארבעת אלפים וחמש מאות שנה.

וכך זה קרה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 05.03.2010

הבורא אינו שולח לי ייסורים. בתוכי מתעורר רצון שאינו דומה לאור העליון, ואת חוסר ההידמות הזאת אני מרגיש כייסורים ב: בריאות, כסף, כבוד, שליטה, ביטחון, אישה, ילדים, כל העולם.

אני מרגיש לחץ, אי נעימויות ובעיות למיניהן. מדוע? כל האשמה היא על הרצון לקבל שלי המנוגד לאור. זה מה שמוליד בתוכי את ההרגשה הזאת. הייסורים האלו לא מגיעים מהאור! האור נמצא במנוחה מוחלטת, הוא טוב ומטיב לטובים ולרעים. הייסורים מגיעים משום שאינני דומה לאור בתכונותיי!

מתעורר בי רצון, 10 ק"ג של רצון, אני צריך ב-10 הק"ג האלה להידמות לאור, כלומר לבנות מעל הרצון הזה "כוונה על מנת להשפיע", אז אני אמצא בעולם אין סוף הקטן שלי!

אחר כך הרצון שלי יגדל ל-12 ק"ג, אני אצטרך לתקן את הכוונה שלי על מנת להשפיע בעוד 2 ק"ג, אז אני ארגיש את עצמי בעולם אין סוף עוד יותר גדול. וכך הלאה וכך הלאה.

אם הרצון האגואיסטי שלי גדל מיום ליום, ואני רק רוצה להשתמש בו ולנצל אחרים רק לטובתי האישית, במקום להתחבר איתם בהשפעה הדדית לבורא, אז אני מרגיש ברצון הזה ייסורים.

הייסורים האלו, הנובעים מהאגואיזם והניגודיות של הרצון הזה לאור, הם אלו שמקיפים וכובשים אותי. אנחנו בעצמנו יוצרים את הייסורים האלה, לא הבורא! הוא שלם, הוא אינו יכול להשתנות!

עכשיו אני נמצא בים של אור, אבל אינני משתדל להפוך להיות כמוהו ברצונות ובמחשבות שמתגלים לי עכשיו - אז יהיה לי רע, ומחר יהיה עוד יותר רע.

תנסו לכוון את עצמכם לכך שבכל רגע עליכם להשתדל להידמות לאור. האור הוא ההשפעה והאהבה לזולת, איחוד כולל וכללי. כל הרצונות הפרטיים, הנשמות הנפרדות, יתחברו, והרצון האחד הגדול הזה, של כולנו, יהפך להיות דומה לאור.

כיצד עליי לבצע זאת? תתחיל לחשוב על זה ותראה שהייסורים שלך יפסקו. פתאום יתגלה שהרצון שלך המשתוקק אל האור, דומה לו למעשה! לשם כך יש לך את השיטה ואת כל האמצעים!

מתוך שיעור על מאמר מספר שמעתי, 05.03.2010

שאלה: למה כל כך קשה להודות ולהכיר בעובדה שאני אגואיסט?

תשובתי: מאחר והאדם הוא יצור חי יש בתוכו כוח הגנתי, הוא צריך להגן על ה"אני" העצמי שלו במשך כל חייו. כמו הקליפה השומרת על התפוח, כל עוד הוא גדל. אם יש בה איזה פגם, אז התפוח נירקב ולא משיג את בשלותו. הקליפה חייבת כל הזמן לשמור עליו. האגו הוא הקליפה שלנו וצריך לשמור עליו, כל עוד הרצון גדל בתוכו. כאשר הרצון שבו נהפך לשלם, אז ניתן להוריד את הקליפה ולנצל את האגו - לאכול את התפוח, הכלוא בתוכו.

לכן, כל עוד אנחנו גדלים, האגואיזם שלנו כל הזמן מגן עלינו ולא נותן לנו להגיע להכרת הרע. כי הרי הרע הזה עדיין אינו מספיק. ללא הקליפה הייתי צועק כמו ילד קטן שבוכה וקורא לאימו בגלל כל שטות שקורת לו.

לכן האגו שלנו נועל אותנו מבפנים, הופך אותנו ל"לב האבן", כדי שלא נבקש: "אני גבר, ואני לא אבקש ממך! אני עקשן, ואתה תבצע כל מה שאני רוצה!". אנחנו ניצבים מול הבורא ונאבקים איתו על השליטה, כפי שאמר פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקולו?!".

אני רוצה שהבורא יבצע את כל מה שעולה ברצוני. אני פונה אליו בדרישה. הדרישה במקומה, אבל היא צריכה לנבוע מתוך האגו השלם, מתוך "היצר הרע".

זה לוקח זמן, ולאדם קשה מאוד להסכים שהוא אגואיסט. אבל בהמשך, תחת השפעת האור מגיע המצב שהאדם נשבר. זה נקרא "שער הדמעות", כאשר האדם מרגיש שאין לו שום דבר, והוא מוכן לכל: "תעשה מה שאתה רוצה! אפילו שאני לא אקבל כלום, ושלא יהיה לי שום דבר, ושאני לא יהיה עצמי! תמחק הכול, רק תוציא אותי מהמצב הזה! אינני מסוגל לסבול יותר בגלל שאני מנוגד להשפעה!". זו נקודת השבר הפנימי שצריכה להתגלות בכולנו.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 03.03.2010

שאלה: מה לעשות שמתוך השעה שבה אנחנו קוראים בספר הזוהר, אני חשבתי על האור המקיף רק כמה שניות?

תשובתי: זה לא טוב. ישנו מדרש שאומר שכשהאדם נפטר ומגיע לבית משפט של מעלה, שואלים אותו אם הוא עסק בתורה וציפה לישועה. לא ישאלו אותך על שום דבר אחר, רק על זה. התורה נקראת המאור המחזיר למוטב. רצית אותה או לא? בשביל מה אתה חושב שנשלחת לעולם הזה?

יכולת לעסוק בחכמת הקבלה, זה ניתן לך על ידי הבורא, הוא הביא אותך לקבוצה שבה לומדים את חכמת הקבלה ונתן לך את כל האמצעים, ומה קרה אחר כך? מה עשית בעצמך במערכת הזו שהשפיעה עליך - האם ציפית לישועה, לתיקון? אתה תצטרך בעצמך לתת את התשובה לכך.

היום סיימנו לקרוא בזוהר, האם אתה יכול לומר שהיית בתוך הטקסט? בזמן הלימוד כבר מאוחר לחשוב על כך, הכול תלוי בהכנה. אתה צריך להגיע לשיעור כבר מוכן, עם רצון בוער, עם דרישה, כפי שאתה בא לרופא ומבקש: "דוקטור, תן לי כבר תרופה, אני אבוד, אני מרגיש כל כך רע!". כאשר אתה מגיע עם כוונה כזו, אז בזמן השיעור אתה כבר מצפה לישועה. אבל אם מלכתחילה הגעת ללא דרישה לקבל תרופה, מאחר ואינך מרגיש את הרע שבך, את האגואיזם שלך, את אי היכולת שלך להתחבר עם חברים - אז גם בזמן הלימוד אתה לא תיזכר בזה.

אתה חייב לגלות החסרונות האלה, את היצר הרע שלך, עוד לפני שאתה פותח את ספר הזוהר. כשכבר תפתח את הזוהר, יהיה מאוחר לשנות משהו! כל העבודה נעשית בזמן ההכנה, הכול תלוי רק בה.

הכאב צריך להיות מורגש בתוכך, בכדי שתרצה להרגיעו על ידי ספר הזוהר. אי אפשר להיזכר באופן מלאכותי בזמן שאתה כבר צריך לבקש את התיקון. אינך יכול לרמות את הבורא, הוא קורא את אשר בליבך, את הרצון העמוק ביותר שאפילו אתה אינך יודע עליו. הבורא בוחן האם לענות לך עליו או לא. אם הרצון עוזר להתקדמות הרוחנית שלך ובונה בך קו אמצעי, אז האור עוזר לך. ואם לא, אז האור מקדם אותך מצידו האחר, על ידי ייסורים, עד שבסופו של דבר אתה תחבר הכול בצורה הנכונה ותקבל תשובה אמיתית.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 03.03.2010

כשבעל הסולם מסביר לנו את הכתוב בספר הזוהר במונחים של חכמת הקבלה, הוא מעוניין להעניק לנו הסבר שיפתח את נשמתנו, הרגשתנו ולא את שׂכלנו.

זו הבעיה, כי שׂפת הקבלה היא מאוד מדויקת, הגיונית ומדעית, קיימת סכנה שהאדם ייסחף אחריה. במיוחד בזמנינו כשהאגואיזם מפותח ברמה גבוהה, וההתפתחות שלו עוברת דרך השׂכל. לאדם המודרני ישנה נטייה לחפש הסבר מדעי בשׂכל הגשמי, במקום הרגשת העליון ברצונות מתוקנים.

יוצא שכאשר האדם מקבל הסבר, הוא נשאב לתוך קליפה. אם הוא יקבל הכול בצורה שׂכלית וטהורה ויתחיל לתת הסברים למתרחש, מבלי לקשור זאת עם תיקון הרגשות שלו, הוא לא ישתוקק להשגה רוחנית, ויסתפק בהסברים ברמת השׂכל הגשמי, וזה יעצור אותו מלהתפתח לרוחניות. חוץ מזה, הוא יבלבל את אותם האנשים שלא הבינו שמאחורי מילותיו היפות אין שום השגה רוחנית, אלא רק ידע עיוני.

לכן המורה שלי, הרב"ש, ניהל את שיעוריו כך שהתלמידים יצאו מבולבלים וללא הבנה כלשהי, הם לא השתוקקו לרכישת ידע בלבד, אלא ציפו: מתי כבר יוכלו להרגיש את החומר הנקרא!!!

ישנה גם גישה אחרת ללימוד חכמת הקבלה, בה התלמיד שמח לאחר השיעור, על שרכש עוד אי אילו ידיעות והצליח לקשור הכול בצורה יפה לתמונת עולם אחת.

אלה הן שתי גישות שונות לחלוטין. אבל החיים יסדרו הכול במקום: המשבר העולמי, הייסורים, הצרות, התפתחות האגואיזם, כל אלו יביאו לסופה של ההתעניינות המרובה שלנו במדע וידע. בני האדם יהיו חכמים יותר, כי הרי איזו תועלת יש לי במידע עיוני שאינו מביא פתרון לצרותיי? עליי לגלות את הרוחניות ולהרגיש אותה, ולא לבנות תיאוריות מהמסופר בספרים.

כאשר השׂכל גדל על בסיס הרגש כפועל יוצא מהשׂגה - זה הגילוי האמיתי של הטבע, של הבורא. אבל אם הוא עדיין גדל על בסיס השגה ריאלית, אז זה נקרא: "חכמתו מרובה ממעשׂיו", וזה עוצר את האדם בהתפתחותו הרוחנית. הוא יישאר במצב שהוא יתחכם בחשכה גמורה, מבלי להרגיש על מה הוא מדבר.

לכן אני רוצה להזהיר כל אחד מלהיסחף אחר פירושים מפולפלים, אלא להשתוקק ולשאוף רק לתיקון עצמי, להשגת הגילוי האמיתי.

מתוך שיעור על הקדמה לספר הזוהר, 01.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
פותחים את עצמנו להשפעת האור
הכוח המניע של האור
שלט לניהול ההתפתחות הרוחנית