מדי יום, בזמן שיעור הקבלה היומי, עמדת המקורות מוצאת אסמכתות לדברי מתוך כתבי המקובלים. לפניכם לקט הציטוטים שהם מצאו לשיעור של היום, בצירוף ציון החלק הרלוונטי של השיעור, תקציר דברי והזמן שבו הדברים נאמרו

חלק א - כתבי בעל הסולם, מאמרי שמעתי, מאמר קיז

נושא: אם תכלית הבריאה, היא בשביל להנות לנבראים, אם כן, מה היה לו לבורא, לברוא את העולם הזה הגשמי, העכור והמלא יסורים, הרי ודאי שהיה יכול להנות לנבראיו כמה שרוצה ? (02:20)

"אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות הנפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?
ואפשר לתרץ על פי מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית… ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה"

המשך קריאה

שאלה: בשיעורים היומיים על ספר הזוהר אינני מבין דבר, אך אני חש בקשר עם החומר. בשיעורי הערב אינני מוצא את עצמי, אני מרגיש את עצמי מנותק לגמרי מהחומר, מחשבות על עניינים שבשגרה היומיומית משתלטות עליי, פשוט אינני מסוגל להתרכז בשיעור. מה עליי לעשות על מנת להתרכז בחומר הנלמד? האם יש פעולה אוטומטית כלשהי שעליי לעשות במצב הזה?

תשובה: הפעולה האוטומטית במלחמה בהפרעות היא להודות לבורא ששולח לך את ההפרעות. הרי "אין עוד מלבדו", הוא יוצר את כל ההפרעות האלה, הוא שולט בשכל ובלב שלך. הוא יודע יותר טוב ממך אילו מחשבות כדאי לשלוח לך עכשיו, הוא רואה את היתרון במחשבות על היומיום, הבעיות והבלבול. כיצד יש במחשבות האלו יתרון? אם בתוך כל הבלבול הזה ובתוך כל הבעיות, למספר רגעים, אתה משתדל בכל כוחותיך להתחבר לאיזה קטע קטן מהטקסט - הרווחת את הכול. ואם אתה יושב בשיעור עם ראש נקי וממש מרחף בעולמות רוחניים - אין בהכרח שזה נכון.

אתה זקוק לכל המצבים האלו, שבהם אתה צריך להשתדל ולהתגבר על כל ה"נחשים" הקטנים (הרצונות האגואיסטיים) שמפריעים לך בדרך. כל הגילויים הגדולים יגיעו בסופו של דבר ובפתאומיות, דווקא מהקשיים ומהיציאות, כאמור: "מציון (יציאת האור) תצא תורה".

לכן אסור לחשוב שאם הראש לא עובד או אין מצב רוח, אז אין משמעות בישיבה בשיעור ובשמיעת הזוהר. אם לאדם באמת קשה והוא מרגיש את עצמו מנותק, עייף ומבולבל, אך בכל זאת הוא במעט מנסה להתחבר עם החומר, ככל שהוא מסוגל, אפילו לרגע - הוא מרוויח הרבה יותר מאשר הוא נמצא במצב של השראה גדולה. את ההשראה הזאת גם נתנו לו מלמעלה, כאילו ניפחו לו בלון. דווקא העבודה הקשה, ההשתדלות לעלות מעל כל ההפרעות, מביאה תועלת.

מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 08.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
האם אתה מצפה לישועה?
עבודה כל כך פשוטה
יותר הפרעות – עבודה יותר איכותית

כל פרצוף רוחני נחלק לחלק פנימי וחלק חיצוני, כך הוא עד סוף כל המדרגות. כל החלקים הפנימיים של כל המדרגות מקושרים ביניהם, וגם כל החלקים החיצוניים מקושרים ביניהם.

הרצונות הפנימיים נקראים: "שורש", "נשמה", "גוף" ומסתדרים זה בתוך זה. בנוסף לכך ישנם גם רצונות חיצוניים, הנקראים "לבוש" ו"היכל".

הגוף של הפרצוף הרוחני העליון מעביר אור לשורש של הפרצוף התחתון, שגם לו ישנם רצונות פנימיים: "שורש", "נשמה", "גוף". ואילו "לבוש" ו"היכל" נמצאים מבחוץ ואינם נלקחים בחשבון. מעל הרצון לא קיים מסך, לכן הם אינם יכולים להתחבר ביניהם.

רק המסך הוא שיוצר את הקשר. לכן החל מצמצום ב' החישוב נעשה רק על הרצונות הפנימיים, כלומר אלו שהמסך מלובש עליהם. אם מעל לרצון לא שולט מסך אנטי אגואיסטי, אינני יכול להתחבר עם האחרים ברצון הזה. זה יוצא כמו שׂק של אגוזים שלאחר השבירה נאלצים להיות ביחד ומתחככים זה בזה.

רק באותה מידה שאני רוכש רצונות פנימיים, מופיעה אצלי האפשרות להתחבר עם הנשמות האחרות - החלק הכי פנימי של העליון עם החלק הכי פנימי של התחתון, בהתאם להשתוות התכונות שלהם.

מתוך שיעור על בית שער הכוונות, 09.03.2010

רשומות קודמות בנושא:
דבק מהמאור המחזיר למוטב
הגדרות עיקריות

כל החיים שלנו הם שקר וכישוף אחד גדול. הרצון האגואיסטי כל הזמן מכשף אותנו ומאלץ אותנו לעבוד למענו, ואנחנו אוהבים אותו ורוצים שהוא ימשיך לשקר לנו. הרצון האגואיסטי הזה משקר לנו לכל אורך הדרך, הוא מבטיח שיהיה בסוף הדרך תענוג ואור. לאורך הדרך אנחנו כל הזמן חושבים על מה נקבל, ולמרות שאין בידינו דבר מלבד הבטחות, אנחנו בכל זאת נהנים!!!

אנחנו מקבלים ניצוצות של תענוג המפיחים בנו תקווה. אך מאחורי הניצוצות אין שום אור, מכיוון שהאור אינו יורד מתחת לפרסא. הפרסא היא הגבול המפריד בינינו לבין עולם האצילות! כלומר, האור מאיר לנו משם, הוא מאיר לנו כל כך מעט ולכן יש בנו רק תקווה לקבל את האור. ככה הם החיים…

למרות שאנחנו כל הזמן מתאכזבים ואיננו רואים שום אור אלא רק ניצוצות, מתוך חוסר ברירה אנחנו ממשיכים לחפש את הניצוצות כדי לקבל מהם תענוג: כסף, שליטה, כבוד, ידע, אוכל ומין. זהו התפקיד של הרצון האגואיסטי שלנו, למשוך אותנו בהבטחות של תענוג, כדי שנחכה לו ובדרך לתענוג נהיה במחשבה שאנחנו (כאילו) נהנים. בדרך הזו אנחנו כל הזמן נמצאים בתקווה שהעתיד שלנו יהיה טוב!!!

באותו הרגע, כשבניצוץ צריך להופיע האור, שום אור אינו מגיע, הכול נעלם מייד. הרי אף פעם איננו מגיעים לתענוג עצמו, אנחנו רק מתאכזבים כשהכול נעלם.

בעולם הגשמי אדם חי רק מההבטחות לעתיד טוב יותר, הוא חושב שהאושר יגיע בעתיד. הוא מאמין שבהמשך הדרך מחכים לו תענוגים אגואיסטיים, הוא משתדל לא לחשוב שבהמשך יהיה רק חושך ומוות.

האנושות התפתחה כיום לרמה כזאת שהאנשים מתחילים להבין שאין שום כיסוי לכל ההבטחות האגואיסטיות. אז מה לעשות? הרי איננו יכולים לחיות רק מהבטחות? איננו מאמינים בעתיד הטוב, שלכולם יהיה טוב! בשלב הזה מתחילה להיות נפילה לדיכאונות ואכזבות. כדי להמשיך לחיות איכשהו, האדם מתחיל לשקר לעצמו יותר, הוא מכניס את עצמו לשיכרון חושים כדי להכריח את עצמו להאמין. לשם כך עובדות כל מערכות המידע, הם בעצם כישוף משותף שנתמך על ידי החברה. המצב הזה ימשיך להיות עד שהשקר הזה יגיע לקו הסיום, כלומר שיהיה בלתי אפשרי להמשיך כך הלאה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 09.03.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
ההבטחות היחידות שמתקיימות
כישוף רוחני
חזרתה של בבל העתיקה

המקובלים בחרו לכתוב לנו את ספריהם בשפת הענפים, משום שאנחנו נמצאים בתוך האגו שלנו ובתוכו אנחנו חיים בדמיון של העולם הגשמי.

אם אנחנו רוצים לעלות מהחומר אל הכוחות שפועלים במציאות, אל התמונה האמיתית של המציאות, אנחנו מקבלים הזדמנות מלמעלה להשקיע מאמצים ולהשתדל למצוא את התכונות הרוחניות מאחורי כל מילה בספר הזוהר. על ידי ההשתדלות הזאת אנחנו לומדים לראות את הרוחניות. ההשתדלות שלנו להשתנות מובילה לכך שיגיע כוח, האור העליון, שישפיע עלינו וישנה אותנו. אנחנו נרגיש שהתכונות הפנימיות שלנו עוברות תיקון ומתעלות מעל החומריות. אנחנו נתחיל לחיות בתוך עולם פנימי משלנו, עולם של כוחות ואיכויות של נשמתנו.

כל חמשת העולמות, מעולם אין סוף ועד לעולם שלנו, דומים במבנה שלהם ונבדלים רק בסוג החומר שבכל עולם, לא בפרטים ובקשר שביניהם, אלא בצורת הקשר. למעשה קיימת רק מערכת אחת: עולם אין סוף. כל שאר העולמות הם אותו עולם אין סוף, אבל עם קשרים מקולקלים בין כל הפרטים שבהם. כל עולם מורכב מאותם חלקים המחוברים ביניהם באותם החוטים, אך הקשרים האלה נחלשים בהדרגה בכל עולם, האור נחלש מהעולם העליון ועד התחתון.

לכן כאשר מספרים לנו משהו במילים של העולם הזה, צריך להשתוקק להעביר את כל המילים האלו לעולם יותר עליון. גם אם אני לא אקבל שום ידע ממשי על אותו עולם, אבל פשוט ארצה לראות משהו יותר גבוה ועליון מאחורי המילים הללו, זה כבר מספיק בכדי למשוך מאותו העולם העליון אור פנימי, שבשבילי הוא יהיה כאור מקיף. האור הזה יתחיל לאט לאט לתקן אותי, הוא יעזור לי להתעלות לאותו העולם שממנו הוא מגיע.

כך זה פועל.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 08.03.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
לא ניתן להעביר הכל באמצעות המילים
שפת הענפים
השפה המציאותית ביותר

שאלה: כיצד אני יכול להיות בטוח שהבקשה שלי נכונה ומכוונת לתיקון?

תשובתי: אם האדם לומד יחד איתנו, הכוונות שלו עוברות תיקון בקביעות, זו אחר זו. התיקון מתבצע בין החברים בצורה "ויראלית" (מהמילה וירוס - חיידק) משום שאנחנו מחוברים למערכת נשמות אחת, אנחנו מעבירים זה לזה את האפשרות להיתקן.

יכול להיות שהאדם לבדו אינו מסוגל עדיין לעשות דבר, אבל הוא כמו ילד קטן שיושב יחד עם המבוגרים ומקבל מהם את כל מה שנחוץ לו. זה פועל רק כאשר יש לו רצון להתחבר עם האחרים והוא משתדל לעשות זאת, עד כמה שהאגו שלו מאפשר לו.

אינך צריך לעשות חשבון עם עצמך לבד: האם הצלחתי לעשות משהו היום או לא. ביחידות האדם לעולם לא יתקן את עצמו ולא יוכל להעריך נכונה את הכוונה שלו. עלינו ללמוד בשיתוף, כדי שלפני הלימוד נוכל להרגיש את החיבור שלנו, ולהשתוקק ללמוד כאיש אחד בלב אחד, בכדי למשוך על עצמנו את האור המקיף.

כל שיעור הוא כמו קבלת התורה בהר סיני. כי הרי עליי לקבל את התורה - האור, כמו שנאמר: "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". בכל רגע בשיעור אני עומד מתחת להר סיני, והתנאי שניתן לי על מנת שאני אקבל את התורה, המאור המחזיר למוטב, הוא להיות כאיש אחד בלב אחד.

מכאן ברור שהחשבון אינו נערך עם כל אחד בנפרד, אלא עם כולם בכללות, בהתאם ליכולת שלנו להתחבר בתנאים שניתנו לנו מלמעלה, ובהתאם למאמצים שבאים מאיתנו מלמטה. בזה נמדדת ונקבעת ההצלחה! לכן צריך בצורה בלתי פוסקת להמשיך. כך המאמצים שלנו יצטברו לחשבון אחד גדול, וסוף כל סוף יתרחש הגילוי!

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 08.03.2010

רשומות קודות בנושא:
הכינו לי תבנית של אור
ענן גדול של ספקות
5 גרם זהב מתוך 100 ק"ג של עופרת

זוהר: פרשת במדבר, סעיף ל"ו: "ונתבאר טעם הליכת הדגלים, שהיו מזרח תחילה, שהוא דעת הנעלם, שירות האור, שורש לאור החסד הניגלה מאו"א. וע"כ הולך אחריו הדרום, שהוא ענף שלו. ואחריו המערב, שהוא המלכות, שפניה צריכים להיות לדרום. ואחריו הצפון, שאחוריה של המלכות צריכים להיות לצפון. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ותחת, בכל מקום פירושו אחוריים.

מסופר כאן על הצורה בה מתפתח כל המבנה של האדם, כיצד הוא מתקדם קדימה ובאיזה סדר משתנות כל תכונותיו.

כל אחד מאיתנו הוא הוי"ה שלמה שנחלקת לג' קווים, לשנים עשר שבטים, לד' כיווני העולם וכולי.

נשאלת השאלה: באיזו צורה כל התכונות הללו משתנות בנו בתקופה שאנחנו "הולכים במדבר" - כלומר מתקדמים דרך כל הכוחות, הרצונות של הטומאה, התכונות שאינן מתוקנות המכונות מדבר? כיצד עלינו לבאר את התכונות שלנו במדבר הזה, כשאנחנו נתקלים בקשיים, מכשולים ובעיות בדרכנו לארץ ישראל (בדרכנו לבורא, ישר - אל הבורא)?

"הדגלים" הם התכונות העיקריות שלנו, איתם אנחנו משתדלים להתקדם קדימה כשהם משתנים בזה אחר זה. כמו שבעובר ישנו איזה סדר מסוים שבו מתפתחים הידיים, הרגליים, המוח, הלב, הכבד, ואחר כך פתאום העיניים. זה נכון גם ביחס לרוחניות. ספר הזוהר מסביר לנו באיזה סדר אנחנו מתפתחים לאחר שנולדנו, וכיצד אנחנו יכולים לצאת מהרצון האגואיסטי שלנו.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 07.03.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
התרופה החזקה והמשפיעה ביותר
תתאזר בסבלנות ולבטח תבריא
זמן ההכנה

שאלה: האם אתה בעד חינוך נפרד (בנים לחוד ובנות לחוד). מה אומרת חכמת הקבלה בנושא הזה?

תשובתי: חכמת הקבלה מייעצת על חינוך נפרד החל מגיל 2-3. כך גם המדע היום סובר שכך היא הדרך הנכונה. תראה לֵמה מגיעים סוף כל סוף המדענים:

מתוך ה-Die Welt, גרסת אינטרנט של עיתון גרמני מפורסם, אומר וולפגן ברגמן - סופר, מדען, מחנך ומטפל משפחתי: "הבנים של היום - מפונקים ונשיים". גברים קטנים רוצים להרעיש, להרביץ, לקבוע, ויחד עם זאת להיות נאהבים. אבל לדברים אלו אין מקום בעולם הנשי הפדגוגי. היום עוטפים את הבנים בצמר גפן של הבנה נשית, מאזנים אותם בכוח ומפנקים. העולם הפך עבור הבנים צפוף יתר על המידה. יותר מידי מווסט, קצוב ומשעמם. מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, לא נדרש בגן ילדים ובבית הספר. בעולם החינוך כולם כאילו עשו אגודה אחת לגמול אותם מהתכונות הגבריות שלהם. זה הפך את הבנים לחסרי מנוחה, מפוזרים, רבים מהם נעשים חולי נפש, היפראקטיביים עם נטייה חמורה לדיכאון.

שאלה: האם לא הגיע הזמן לפתוח בית ספר המבוסס על עקרונות חכמת הקבלה?

תשובתי: מובן שחיוני ליצור מערכת חינוך המבוססת על עקרונות חכמת הקבלה. אפילו את המקצועות הרגילים, ניתן ללמד באורה של חכמת הקבלה. ניתן ללמד פיזיקה, כימיה, מתמטיקה וכל שאר המקצועות, לא רק כמקצועות שהושגו מחקר העולם שלנו, אלא כתוצאה של ירידת הכוחות העליונים לעולמנו, ירידה שיצרה את העולם הזה ואת חוקיו. נוכל לחקור כיצד הכול נובע מאותם השורשים העליונים.

אם אני מלמד ביולוגיה, אז אני אסביר מאין הכול נובע, מהרצון ליהנות, וכיצד החומר משתכלל ומתפתח בדרגות: דומם, צומח, חי ומדבר.

אם אני מלמד פיזיקה, אז אני מלמד על הרצונות שמתגלים בחוקים של חלקיקים אלמנטריים וגופים מוצקים.

באסטרונומיה ובגיאוגרפיה אני אלמד מדוע כל המערכות: מערכת השמש, כדור הארץ, נוצרו דווקא בצורה זו.

בהיסטוריה אלמד מדוע כל האנושות עברה את כל המאורות ההיסטוריים האלו. אני אלמד על התפתחות הרצון המקורי באדם - מהתפתחותו האגואיסטית ועד לתיקונו העתידי.

מתוך שיעור על מאמר מספר שמעתי, 05.03.2010

מדי יום, בזמן שיעור הקבלה היומי, עמדת המקורות מוצאת אסמכתות לדברי מתוך כתבי המקובלים. לפניכם לקט הציטוטים שהם מצאו לשיעור של היום, בצירוף ציון החלק הרלוונטי של השיעור, תקציר דברי והזמן שבו הדברים נאמרו

חלק א - זוהר לעם, פרשת במדבר, אות לו

קטע הכנה לשיעור

"מובא במדרש תנחומא: "… שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת… כשהן אגודים מקבלין פני שכינה". זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה"

המשך קריאה

אנחנו משתוקקים להשיג את הרוחניות, אבל העולם הרוחני הוא שלם - אם אנחנו משיגים רק חלק קטן, איננו יכולים להבין את המתרחש איתנו. כל עוד לא השגנו את השלם, קשה להבחין במשהו. איננו מתמצאים בתמונה הריאלית.

בכדי לרכוש תפיסה שלמה האדם צריך ללמוד, לבנות בתוכו כוונות נכונות ולמצוא קשר בין התופעות. במילה אחת, עליו להשיג את כל האור (נרנח"י) של המדרגה הנוכחית. לכן העיסוק במעשים שאינם מזמינים את אור התיקון, מביאים רק נזק!

הרצונות האגואיסטיים גדלים בכל אדם בהתמדה, מאחר ולא תוקנו - והתוצאות מדברות בעד עצמן: אנו מוצאים את העולם יותר ויותר מקולקל. אנחנו בעצמנו עושים אותו מקולקל, מאחר והעולם הוא העתקה של המצב הפנימי שלנו.

ללא הפצתה של חכמת הקבלה לא נוכל לדעת בשביל מה אנחנו קיימים, בשביל מה ניתנה לנו שיטת התיקון, מהי מטרתנו, מהו היעוד שלנו, באיזו דרך אנחנו הולכים ולמה היא קשה כל כך. אנחנו לא נדע את הסיבות והתוצאות של כל הדברים המתרחשים במציאות.

זאת הסיבה מדוע הכול תלוי בהפצת חכמת הקבלה. זה רלוונטי במיוחד בדורנו, מאחר והשבירה מתגלה היום בקנה מידה גלובאלי, מחייבים אותנו לפעולה.

מתוך שיעור על ההקדמה לספר הזוהר, 02.03.2010

איך אדע האם אני במקום הנכון?

קליפים נוספים:

זרימת כוחות

זוהר: פרשת בא, סעיף ס"ג: ולפי"ז גם יאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כתר וחכמה של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עמהם הכתר וחכמה של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו.

ישנו נהר אחד גדול ושקט, שאיתו מחוברים כל הנהרות הקטנים בגלגלתא ועיניים שלהם. הנהר הגדול הזה מבטל את האח"פ שלו (לכן הוא נקרא שקט), בכדי לתת אפשרות לקטנים להתחבר אליו ומחכה, ברגע שהם מתחברים איתו, הוא מתחיל להעלות אותם יחד איתו. כך ממדרגתם הם עולים למדרגה הבאה. ובמדרגה העליונה ישנו עוד נהר שקט אחד, ואז הם מתחברים אליו ועולים עוד יותר גבוה. כך עובדת "המעלית הרוחנית" הזאת.

תמיד כל מה שנדמה לי כחושך, זה אור שנסתר ממני. אין חושך - החושך הוא כלפי, כי אני מתייחס בצורה אגואיסטית לאור, ולכן הוא מסתתר מפניי! הוא מאיר לי באחוריים שלו (בצידו ההפוך). לכן בעברית זה נקרא "אור", ובארמית המילה "אורתא" זה לילה, מאחר והשׂפות עברית וארמית הן הפוכות זו לזו, כמו פנים ואחוריים.

אין חושך כלל! הוא קיים רק ביחס לרצונות הלא מתוקנים שלנו! ברצונות המתוקנים החושך איננו קיים. לכן ברגע שאני מרגיש בתוכי חוסר התפעלות ומצב רוח רע, סימן שיש לי הזדמנות לעורר את עצמי לקשר יותר גדול עם האור העליון, דווקא דרך החושך המורגש על ידי.

מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 25.01.2010

כיצד פועלת "המעלית הרוחנית"?

אנחנו קשורים באופן כזה שכל אחד יכול לעזור לשני. לכן כל אחד, בחציו העליון נמצא בתוך העליון, ובחציו התחתון נמצא בתחתון. יוצא מכך שאני תמיד מחובר עם העליון. החלק העליון של הפרצוף הרוחני שלי (גו"ע - גלגלתא ועיניים) נכנס פנימה לחלק התחתון של המדרגה העליונה (אח"פ - אוזן, חותם, פה). בתוך האח"פ של העליון אני מרגיש חושך, מאחר והוא יותר משפיע! השפעה גדולה היא חושך בשבילי, כי הרי אינני רוצה בה!

אבל אם אני מתגבר על האגו שלי ועושה מעצמי "קטן", הגו"ע, רק כלים דהשפעה, אני מבטל את האגו שלי, האח"פ, הכלים דקבלה, הרצון האגואיסטי, אינני מעוניין להרגיש אותו, כאילו שהוא איננו קיים - אז אני מתחבר עם העליון לאחד שלם.

הגו"ע שלי (הכתר והחכמה) והאח"פ של העליון (הבינה, התפארת והמלכות) יוצרים יחד פרצוף שלם, בעשר ספירות שלמות.

גם החלק העליון בתורו, נמצא בקשר כזה עם החלק העליון שלו - וכך כולנו יחד מתאחדים ופועלים כגוף אחד כללי. כולנו מחוברים בשרשרת כזאת, והיכן שכל חוליה מתחברת באחרת, קיים תמיד חלק משותף ביניהן.

ההבדל בין שרשרת רגילה ובינינו הוא רק בכך שבשרשרת הנשמות שלנו בכלל לא קיימים חלקים חופשיים, תמיד החלק העליון שלי מחובר עם המדרגה העליונה, והחלק התחתון מחובר עם המדרגה התחתונה, ואין בי שום דבר שנמצא חופשי מקשר. אני תמיד, באופן מוחלט, מקושר עם כולם ודווקא בכך טמונה כל מהותי!

כל ההצלה שלנו היא בקשר הזה, אנחנו תמיד יכולים להיעזר בו. לכן בכל מצב, אם רע לי או טוב, אני מייד צריך לפנות לעזרה לאלו שנמצאים בקרבתי, לאותם האנשים שמשתוקקים לאותה המטרה. אם אני אתחבר איתם, אז אוכל לקחת מהם את כל הכוח הקיים ברשותם. לשם כך יש לי את כל האפשרויות, כי הרי אני מחובר איתם, עליי רק לעורר את הקשר הזה!

אם אדם נקלע למצב שאין הוא מבין ומרגיש דבר, נמצא בחוסר אכפתיות, בחושך, מצב רוח רע - משמע שאין הוא פועל מספיק. זה תלוי רק בו, כי הרי כל מה שנחוץ לו כבר מוכן עבורו.

מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 25.01.2010

שאלה: על מנת להרוס את החומה המפרידה ביני לבין הרוחניות, האם צריך לשבור אותה משני הצדדים - מהצד שלי, האגואיסטי ומהצד של הבורא, האלטרואיסטי, או שאפשר לשבור אותה רק מצד אחד?

תשובה: האור משפיע מהצד הרוחני ומבצע את אותן הפעולות כמו שאני עושה מהצד השני. אבל אם לא אפעל מהצד שלי, האור לא יגיע מלמעלה, ולא יפעל מהצד הרוחני. אני כמו חתיכת מתכת, שבהתקרבותה לחומה גורמת למגנט שנמצא בצד השני לעבוד. וכך ביחד אנחנו פועלים משני הצדדים.

הבורא אינו יכול לפעול ביחס אלינו, אם איננו רוצים ואיננו דורשים שהוא יעשה את זה. אחרת, היכן יהיה חופש הבחירה שלנו?

אם רק הבורא עובד, אז יוצא שאני פשוט אלמנט דומם. לכן אני צריך להגדיר את הבורא ולדרוש ממנו לבצע את הפעולה הזאת. לכן הפעולה לא מתרחשת מצד אחד, אלא משני הצדדים. מהצד שלי אני רק מעורר את הפעולה, אבל היא מתממשת בצד השני.

הכוח שעובד, פועל ומממש את התיקון - יוצא מהבורא. האור מגיע אליי ומתחיל להעלות אותי, להעביר אותי דרך החומה הזאת, אבל רק על פי בקשתי ובמידת ההתאמה של הבקשה למחשבה הכללית!

אינני יכול לפעול לפי תוכנית משלי, אם כל המערכת סביבי אינה מתקדמת לתיקון. אני יכול להתקדם רק יחד עם כל המערכת. אין זה חשוב האם הם בעצמם רוצים את התיקון או לא! יחסית אליי, הם מקבלים את הצורה שאני צריך. ההתקדמות שלי תלויה רק בי, כל השאר יחסית אליי, נמצאים במצב מתוקן וסופי. אבל הם מתוקנים יחסית אליי ועובדים יחד איתי רק במידה בה אני רוצה להתאחד איתם ולהתקדם ביחד.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 21.02.2010