הבורא הוא כוח ההשפעה והאהבה, ומי שאוהב - סובל מחוסר האפשרות לענג את מי שהוא אוהב.

הסבל מהשפעה שאינה ממומשת הוא הרבה יותר גדול מאי קבלה, כמו שאומרים: יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק! כאשר הגדול לא יכול לתת לקטן מהשלמות שלו, כי הקטן אינו מסוגל לקבל שום דבר - זה סבל גדול.

הבורא הוא רצון להשפיע, להעניק, רצון לאהוב. ולא צריך לחשוב שבכוונה זאת יש מן החסרון! פשוט הוא לא בא מחוסר מילוי, אלא משלמות שאינה מחולקת! לכן הבורא יוצר רצון ליהנות, כדי למלא אותו להביע לנו את אהבתו.

ברצון שלנו נעשו כבר כל ההכנות על מנת לקבל את כל אור הבורא ואת אהבתו. אבל על מנת שנבין מה הוא עושה, ונרגיש מה הוא נותן לנו, אנחנו צריכים להפוך להיות כמוהו - ברמה ובתכונות.

לכן חסר כאן רק מרכיב אחד - העצמאות שלנו, הרצון העצמי שלנו להרגיש את אהבתו ולקבל אותו בתור אחד שאוהבים. הרי אם השאיפה הזאת לא תצא מתוכנו, זו לא תהיה אהבה. האם אפשר לקנות את האהבה בכסף? - לא. בכסף אני יכול לקנות רק שירותים: אני משלם במספרה, בקופת חולים, במסעדה, וכולם דואגים לי מכיוון שהם אוהבים את הכסף, ולא אותי. כיצד לעשות, שהם יאהבו אותי? את זה אנחנו לא יודעים…

הרי אהבה אמיתית אפשרית רק אם אני לגמרי לא תלוי באחר, ונאמר על הבורא: "אני ראשון, אני אחרון". לכן בעיית הבורא, איך ליצור, להוליד אותנו, ותוך כדי לעשות אותנו, כביכול, לגמרי לא תלויים בו.

ויחד עם זאת, שנגדל בתוכנו את האהבה אליו, וביחס אליה אני צריך להגיד: "אני ראשון, אני אחרון ומבלעדיי אין אלוקים". זאת אומרת, שעשר הספירות של האור הישר מתלבשות בעשר הספירות של האור החוזר ומשלימות זו את זו.

מתוך שיעור על מבוא לספר הזוהר, 15.02.2010

רשומות קודמות בנושא:
לחזור על פעולות הבורא משמעו להיות בורא
קו דק של אור בחלל הריק
תברכו על ההסתרה

השיעור הוירטואלי נערך מדי יום א', בין השעות 16:00-17:00.
נושא השיעור: פותחים את זוהר, שיעור 10

לצפייה בשיעור | להורדת וידאו | להורדת אודיו

תקציר שיעור

ספר הזוהר, אותיות פ"ד - פ"ח:

הטעות הנפוצה ביותר במהלך הקריאה בספר הזוהר היא שהקורא מדמיין את המושגים הרוחניים בצורת דמויות גשמיות. כדי להתאים את הטקסטים האלה לעצמנו, עלינו להשקיע מאמצים רבים בחיפוש אחר התשובה לשאלה הבאה, מהו הפירוש בעולם הרוחני של כל הפעולות והתופעות המתוארות בספר?

כשנשתוקק לגילוי הפנימי של ספר הזוהר, נרגיש שקורים בנו שינויים כמו תחושת הארה, צלילות, הרגשה ברורה של עזרה מבחוץ, כאילו בתוכנו פועלת יד בלתי נראית של מישהו. תחת השפעתו של האור המקיף נתחיל לעבור את התיקון ובתכונותינו המתוקנות נשיג את העולם האמיתי העליון.

פ"ה) מרחוק זו היא הנקודה העליונה העומדת בהיכלו. ועל זו כתוב, תשמורו. ומקדשי תיראו, זו היא הנקודה העומדת באמצע, שיש לפחד מפניה יותר מכל, כי עונשה מיתה. והיינו שכתוב, מחלליה מות יומת.

קדושה היא תכונת ההשפעה, אור החסדים. השתוות הצורה של הנברא לתכונת ההשפעה היא התנאי למילוי שלו על ידי אור החכמה, אור החיים. הסתלקותו, היעלמותו של אור החכמה מורגשת בנברא כמוות.

כל העולם שלנו, כל היקום נוצר מחדירתו של הניצוץ הקטן של אור החכמה. האנרגיה הזאת, זעירה בגודלה, אך אינסופית בכוחה, התחילה את קיומו של כל החומר. אם נחשוב על זה לרגע, שניצוץ אור כה קטן נתן לנו את הרגשת החיים הגשמיים, אז לאלו מימדים אינסופיים של הקיום נוכל להגיע אם נתמלא באור חסדים, שבו יתגלה אור חכמה. נרגיש תענוג פי מיליארד גדול יותר מהתענוג הגדול ביותר של העולם הזה.

כשאנחנו בעולם שלנו ואיננו מרגישים את אור החכמה, אנחנו נחשבים במצב של מוות רוחני. ניתן לצאת מהמצב הזה רק בהשתוקקות להתקרב לנשמות האחרות, לחיבור זה עם זה ולהשגת תכונת ההשפעה ההדדית. פגישות, כנסים, קונגרסים מאוד תורמים לזה. לימוד ספר הזוהר בכנסים יגרום לתגובת שרשרת ויעזור לנו להתחבר. והחיבור יעזור לנו לגלות את ספר הזוהר ויוביל אותנו להשגת המצב הנצחי והשלם.

שיעורים קודמים:
שיעור וירטואלי על ספר הזוהר 03.01.10
שיעור וירטואלי על ספר הזוהר 27.12.09
שיעור וירטואלי בספר הזוהר 20.12.09

שאלה: האם בשיעור על תלמוד עשר הספירות או פתיחה לחכמת הקבלה אני צריך לנסות לתאר בתוכי את כל החומר הנקרא, כמו בעת הקריאה בספר הזוהר?

תשובתי: אם אתה מנסה להשתוות לטקסט ורוצה להרגיש אותו בתוכך, זה טוב מאוד.

ספר הזוהר והמערכת הקיימת בו, מתלבשים בנו ומראים לנו את הצורות, התמונות והפריימים, שדרכם אנחנו נכנסים לעולם הרוחני.

תלמוד עשר הספירות (תע"ס) פועל באופן שונה. אם האדם יכול להתחיל לתאר בתוכו פעולות פנימיות בזמן הקריאה בתע"ס זה יכול להשפיע עליו לא פחות, מאשר ספר הזוהר.

אז אני מתחיל לתאר לעצמי את כל התהליכים הרוחניים האלו: הרצון ליהנות שרצה לקבל לעצמו על מנת להשפיע לאחרים ונשבר. ואחר כך כיצד הרצון עובד עכשיו עם חמשת החלקים שמהם הוא מורכב. כיצד הוא מתרוקן עתה מהאור כיוון שהכוחות של האגואיזם שלי דוחים אותו. וכשגלגלתא ועיניים מתוקנים אני בעצמי דוחה את האור ומעמיד מסך החוצץ ביני לבינו. ואז אני נשאר מול בעל הבית, פנים אל פנים, עומד בסירובי לקבל ממנו מטעמים. אך האגו שבי גובר ואיני יכול לעמוד מול האור, קשה לי לשלוט על הרצון שלי. אני צריך להציב נָגָד בין שני הקטבים: פלוס ומינוס, והנגד שלי מאוד קטן, והוא נשרף!

אם האדם יתאר בתוכו את המצבים הרוחניים האלו, הוא ירצה לקרוא שוב ושוב את הטקסטים. במקום להבין את החומר שהוא קורא כפרטים יבשים וטכניים המתרחשים בחלל כלשהו, הוא יתחיל להרגיש בהם כמשהו שמתרחש בתוכו, ועכשיו!

מתוך שיעור על פתיחה לחכמת הקבלה, 04.01.2010

רשומות קודמות בנושא:
הרוחניות אינה נעלמת לעולם
שהזוהר יחיה בתוכי

מקור האור העליון יצר נקודת רצון המכונה "יש מאין", התחיל לפתח אותה על ידי פעולותיו, עד שהיא הגיעה למצב שנקרא "עולם אין סוף".

במצב הזה הנקודה כבר אינה נקודה, אלא ספירה, המלאה באור שיצר אותה. נקודה זו מצמצמת (צמצום א') את רצונה על ידי גירוש האור מתוכה. אנחנו נמצאים תחת הצמצום הזה.

תנאי צמצום א' פשוטים מאוד: למעלה יש אור, תענוגים, שלמות, נצחיות - הכול, ואילו למטה יש רצון, חושך, ריקנות - שום דבר!

וביניהם עובר הגבול של צמצום א', התנאי שלא ניתן לבטלו לעולם: אם הרצון (הכלי) אינו דומה לאור - הנתק ביניהם נותר בעינו.

כלומר, לא תרגיש דבר, מלבד למה שאתה מרגיש כעת. זהו מצב רוחני של חוסר הכרה המכונה "העולם הזה".

זוהי המידה הקטנה ביותר של החיים, שבה אנחנו נמצאים היום - מחוץ לכל הכרה, בחושך, בדומה לחיים במציאות מדומה או בחלום העמוק ביותר שקיים.

פעם ראיתי סרט מדע בדיוני על אנשים שהוכנסו במבחנות כלשהן עם נוזל מיוחד, כדי לשלוח אותם לחלל למרחק של אלף שנות אור.

אותם אנשים ישנו במבחנות - כל אחד במבחנה שלו - עד שהגיעו לכוכב אחר ושם התחילו להתעורר.

אנחנו נמצאים במצב דומה. גם אנחנו שרויים בתוך חלום, מנותקים מהמציאות האמיתית.

התנאי לקבלת האור היא הכוונה "על מנת להשפיע". הרצון להתמלא, ליהנות אינו משתנה, אלא משתנה הסיבה להנאה - "לשם מה אני נהנה?".

רצון לקבל את האור, להתמלא למען עצמי, בכוונה לעצמי, בצורה אגואיסטית, בניגוד לתנאי של צמצום א' - מכונה קבלה "ממעלה למטה".

הרצון לקבל את האור (בשני המקרים אני רק מקבל, מפני שיש בתוכי רצון לקבל בלבד, וכל שמשתנה היא הכוונה, התנאי שבו אני מקבל), בכוונה לגרום בכך הנאה לנותן לי - זוהי קבלה "ממטה למעלה".

רק במקרה כזה אוכל להתמלא באור, לגלות את העולם העליון.

איננו מבינים כיצד ניתן לקבל את האור העליון ממטה למעלה, בכוונה להחזיר הנאה לנותן. אך תנאי זה פותח נתיב לאור! תקיים את התנאי הזה, וכל עולם אין סוף יהיה שלך!

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 24.12.2009

ראה פוסטים קודמים בנושא:
על הדרך שבה ניתן לגלות את האור העליון
היכן למצוא את האור העליון?

מתוך ספר הזוהר: ונודע, שבכל דבר יש עולם שנה נפש.

אנחנו מרגישים את עצמנו ואת העולם הודות להגבלות, הנקראות "עולם", "שנה", "נפש".

עולם - זה כל החלל המורגש על ידי וסובב אותי - החלל שבו הכול נמצא, כולל אותי.

שנה - זה רצף הפעולות, הזמנים ומצבים שאני עובר ומרגיש בסדר של סיבה ומסובב. זוהי הרגשת החיים, זרימת הזמן.

נפש - זה אני עצמי, המרגיש את עצמי כקיים, החי בתוך מרחב וזמן.

אם כן, אני, העולם הסובב אותי והרגשת המציאות המשתנה הם "עולם, שנה, נפש". כך אנחנו מרגישים את הקיום שלנו.

אבל למעשה המסגרות המכונות "עולם, שנה, נפש" אינן קיימות. הכוח העליון מצייר בתוכנו רגשות, קורדינאטות ומסגרות כאלה.

בחכמת הקבלה אנחנו לומדים, שיש מלכות ובינה. תחושת ההימצאות שלי במלכות - אני מרגיש כעומד על הארץ; התחושה בבינה - אני מרגיש בשמיים; וההרגשה שבין מלכות ובינה, היא תחושה שאני נמצא על הארץ, בין שמיים לארץ.

קיימים כוחות, המציירים לנו את כל העולם הסובב ואת כל הקיום בו, בדומה לווקטורים על מסך המחשב.

קיימים כוחות שיוצרים את הרגשת הזמן והמרחב, המורכב מאובייקטים רבים. אבל אלה הם לא יותר מכוחות, שמציירים לי, ובתוכי, תמונה צבעונית, תלת מימדית.

כל זה - כוח. והשפעתו מצטיירת אצלי כמחולקת לזמן, לתנועה ולמרחב, או כמו שאומר ספר הזוהר, לעולם, שנה ונפש.

ואני מרגיש שאני נמצא בעולם כלשהו, שבו הכול נע וממשיך את קיומו.

אבל כל זה - השפעה של כוח אחד עליי, שיוצר בתוכי התרשמויות רב גוניות כאלה, שיוצרות בתוכי את הרגשת העצמי, ואת ההרגשה של המרחב והזמן התלת מימדיים.

מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 23.12.2009

ראה פוסטים קודמים בנושא:
בחיקו של הנחש הקדמוני
אני "מצייר" את הבורא בתכונותיי

המקובלים מסבירים לנו, שהרצון הוא הנברא היחיד, שנברא על ידי הבורא ושהוא מורכב מ-613 (תרי"ג) רצונות שונים, המתגלים באופנים שונים. ואנחנו חיים בתוך הרצונות האלה. כל הרצונות האלה - הם אנחנו.

על הרצונות האלה מאיר אור הבורא. בעיקרו, דווקא הוא שמפריד את הרצון הכולל להרבה רצונות פרטיים, כי תחת השפעת האור, הרצון נהפך למורכב, לרב פנים, מתחלק לחלקים שונים, אפילו מנוגדים זה לזה.

בין כל הרצונות יש כאלה העומדים כנגד האור, הפוכים לאור, ויש התומכים בו, דומים לו. יש בנו רצונות רעים, שמנתקים אותנו מהאור או שמרחיקים אותנו ממנו - הם נקראים "יצר הרע", "כוחות הטומאה", "סיטרא אחרא". ויש בנו רצונות טובים, "יצר הטוב", שמושכים אותנו אל המטרה, עוזרים להשיגה - הם נקראים "כוחות הקדושה".

יש רצונות, הנמצאים בדרגות התפתחות שונות - דומם, צומח, חי ומדבר, יש רצונות הנקראים "מלאכים", "שדים", "רוחות" וכולי. כלומר קיימת כמות עצומה של סוגי רצונות שונים, וכולם - זה אנחנו, אנחנו מורכבים מהם. אבל אנחנו מתייחסים אליהם, לרצונות ולתכונות שלנו, באופנים שונים - כיותר קרובים אלינו או יותר רחוקים, מנוגדים, מועילים ומזיקים, בצורה זו או אחרת, וזה תלוי במטרה שלנו, כיצד אנו יכולים לעבוד איתם וכו'.

בכל מה שאני מדבר, חושב ומכנה, אני מדבר, חושב ומכנה את הרצונות שלי. גם אתה מתבטא בתוך הרצון שלי! הרצון שלי, שתחת השפעת האור עליו, קיבל את הצורה "שלך".

אני לא מדבר על האור, לא על השפעתו, הוא תמיד פועל רק בצורה מועילה, תמיד מכוון להתקדמות שלי לבורא, ואילו הרצון, שבינתיים רק מתעורר ואיכשהו מגיב על האור, עובר תיקונים שונים, שינויים, מצבים - שעליהם אני מדבר.

ישנם רצונות גדולים, קבועים יחסית, המשתנים באיטיות - אלה הרצונות של דרגת התפתחות הדומם. יש רצונות בעלי תנועה יותר גדולה - הנמצאים בדרגות צומח וחי. ובהתאם לסוג הרצונות, לכוח שלהם, הם משתנים לאט או מהר יותר. אבל כל הרצונות תלויים בדרגה גבוהה יותר של רצונות - דרגת מדבר, הנקראת "נשמה". והרצונות של "חי", שנמצאים בדרגה פחותה מדרגת המדבר, נקראים "רוחות", "מלאכים". "שדים" אלה מרחבים מסוג אחר, חללים, כלומר רצונות בדרגת דומם, עם תכונות מאופיינות משלהן.

בתוך אותם השדים, אותם הרצונות, פועלים רצונות יותר פעילים ואקטיביים, הנקראים "רוחות" - דרגת צומח. בתוך הרוחות פועלים רצונות עוד יותר פעילים - "מלאכים", דרגת חי, ובדרגה עוד יותר פנימית - נשמות, העוזרות זו לזו.

כך הזוהר פותח לפנינו עולם שלם. אבל כל העולם הזה בתוכי - אני עם הרצונות שלי. אני כאילו מטייל ביניהם, כמו בסרטי מדע פופולארי, כשאדם קטנטן משוטט בתוך הגוף שלו, חודר לאיברים שונים ולמרחבים ביניהם ורואה כיצד פועל כל האורגניזם שלו.

את אותו הדבר מתאר ספר הזוהר, כלומר איך אנחנו נמצאים בעולם הרוחני, את כל העולם הרוחני הזה - הרצון שלנו, שנדמה לנו יותר פנימי או יותר חיצוני, שנמצא בכל מיני מצבים שונים.

אלא שכל זה מיועד לעבודת האדם.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 22.12.2009

ראה מאמרים קודמים בנושא:
חכמת הקבלה - מדע על הנשמה
כשאנו קוראים בספר הזוהר…
שיטת הלימוד הטבעית ביותר

בחכמת הקבלה אנחנו לומדים על הנשמה - על אותו החוש, שמגלה את הבורא.

למעשה, הבורא ברא דווקא את אמצעי הקליטה הזה, דווקא את החלל הזה ושום דבר מלבדו.

גם עכשיו אנו חשים את חיינו באותו החוש, רק בצורה נסתרת ולכן מכנים אותו "הגוף שלנו", "החיים האלה", "העולם הזה".

אך למעשה, הבורא ברא רצון אחד בלבד. וכל ספר הזוהר מתאר כיצד אנו יכולים לעבוד בתוך הרצון הזה כדי לאתר את מקום חופש הבחירה שלנו, את מקום העבודה שלנו, את המקום שבו עלינו להשקיע את מאמצינו, כדי לגלות את החוש הזה, את הרצון הזה, כדי להרגיש את החיים בתוכו.

וזה לא יקרה ללא השתתפותנו.

מתוך מאמר על ספר הזוהר, 22.12.2009

פוסטים קודמים בנושא:
כשאנו קוראים בספר הזוהר…
שיטת הלימוד הטבעית ביותר

אם נחשוב על דמויות תנ"כיות ועל סיפורים היסטוריים, בשעה שאנו קוראים בספר הזוהר ופוגשים בשמות כמו: "יעקב", "עשו", "אברהם", "נח", נסתבך ונתבלבל לחלוטין. לא נבין כלל על מה ספר הזוהר מספר לנו.

אנחנו צריכים לצאת את החלל הריק - כאילו שאין כדור הארץ ואין שום דבר שהתרחש עליו מתישהו, אלא כל זה רק נדמה לנו.

זמן, תנועה ומרחב - זו רק אשלייה, שקיימת בדמיוננו בלבד.

אנחנו חושבים שמשהו התקיים כביכול לפני אלפי שנים, ושעכשיו אנחנו חופרים ואפילו מוצאים כל מיני עצמות כהוכחה לכך, אבל כל זה קיים רק בתפיסה ובהרגשה שלנו, ואילו אנו מכנים את זה "מציאות".

אני רוצה לעלות להבנה הנכונה - לרצון, שבו יש רשימות (גנים של מידע), ולחקור דווקא אותו, במקום להתעסק בחפירות ארכיאולוגיות.

אני רוצה לראות את כל העולם הזה כנמצא בתוך הרצון שלי - כי למעשה רק שם הוא קיים! אני צריך לעבור לתפיסת המציאות האמיתית, במקום להישאר בתפיסה המדומה.

אני רוצה לראות את האנשים שסביבי כצורות שונות, כתמונות ודמויות בתוך הרצון שלי - ולא כגופים פיזיים שסובבים אותי.

אני רוצה לראות כיצד כל המציאות מוצאת את מקומה בתוך הרצון שלי, כולל הבורא. אז הרצון שלי יקרא "מלכות של עולם האצילות".

אני חייב לחבר את הכול לאחד - כי הכול נמצא בתוך הרצון האחד הזה.

אני רואה שם דמויות שונות, פעולות, תנועות בזמן ובמרחב - תהיינה הן גשמיות או רוחניות - מפני שהאור, הבורא, פועל בתוכי, ומוביל אותי כך, בהדרגה, צעד אחר צעד, אל האמת, אל ההבנה הנכונה של פעולותיו.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 21.12.2009

ראה פוסטים קודמים בנושא :
מסע בעולם הרצונות
כשמדליקים את האור בקולנוע…
הזוהר מחזיר אותנו להכרה

מלכות כשלעצמה - אינה מסוגלת לתקן את עצמה, זהו רצון דומם.

אבל כשהיא מתערבבת עם בינה (עם נקודות דס"ג, שיורדות מתחת לטבור דגלגלתא), היא רוכשת את תכונותיה, ומתחילה להבין: "אני רוצה להשפיע, אני רוצה להתעלות ולבצע תיקון, להידמות לבורא!"

כך נוצרת מתחת לטבור מלכות, שכוללת בתוכה ניצוצות של בינה, ניצוצות של השפעה.

אבל גם הבינה עצמה נכללת ממלכות ולכן נחלקת לשני חלקים: החלק העליון - גלגלתא ועיניים, בינה טהורה, והחלק התחתון - ז"ת דבינה, הרחם, האם, שמבינה אלו רצונות נמצאים למטה.

בעליון יש חלק מהתחתון, ובתחתון - חלק מהעליון. בבינה יש חלק קטן מהמלכות, ובמלכות יש חלק קטן מהבינה, וכעת הם יכולות להבין זו את זו!

האם מבינה מדוע התינוק שלה בוכה, והתינוק יודע, שיש מי שיקשיב לבכי שלו - הוא מרגיש בצורה אינסטינקטיבית שמישהו הוליד אותו וחייב לטפל בו.

אלמלא זה היה המצב, החלל שמתחת לטבור דגלגלתא היה נשאר ריק לתמיד, והבריאה לא הייתה משיגה את מטרתה לעולם. הרי לפי אותה מטרה, דווקא הרצון ליהנות חייב להגיע להשפעה לבורא.

בכל מחשבה ורצון שלנו יש חלק מהבינה וחלק מהמלכות. אם היה בנו רק חלק מהמלכות, העולם שלנו היה דומם ומת. כל ההתפתחות מגיעה מהבינה, מההתרחבות.

אפילו המדענים מגלים היום שבזמן התחלקות התאים בכל התפתחות, מתרחשות פעולות אלטרואיסטיות. בכל הטבע פועלים שני כוחות מנוגדים: בורא ונברא, פלוס ומינוס.

ההתכללות הזו של בינה במלכות, מאפשרת לנברא לא להישאר סתום, בחושך מוחלט, אלא להתחיל בתנועה לכיוון האור. ההתכללות הזו היא שיוצרת בנברא תחושה פנימית, שיש מישהו, שחייב לעזור לו!

בדומה לתינוק, שמרגיש שאימו חייבת לו. הוא בוכה וצועק, מפני שהוא יודע שמישהו מגיב כלפיו. אלה לא סתם דמעות, הן מכוונות למישהו…

מתוך שיעור על "פתיחה לחכמת הקבלה", 20.12.2009

שאלה: בהנחה שההנאה האמיתית מסתתרת בהשפעה, האם זה אומר שעכשיו בכלל אינני יודע ליהנות?

תשובה: כעת, אני יודע ליהנות על ידי מילוי עצמי. יש בי רצונות, חללים. בכך שאני ממלא אותם, אני מקבל הנאה, מרגיע זמנית את ה "תאבון" הנצחי שלי.

אבל קיים מילוי מסוג אחר - להיות מחובר לאחרים ולהרגיש שאני ממלא אותם. במידת הקשר ההדדי בינינו אנחנו הופכים לאחד שלם - ניתן לדמות זאת, ליחסים של ההורים לילדיהם.

למעשה, כולנו - נשמה אחת, ונשמה - זה רצון. כשאני מתחבר לרצונות של האחרים (לא לרצונות הגשמיים, אלא לרוחניים), וממלא אותם, כאילו היו שלי עצמי, אני נהנה מכך.

זוהי הנאה רוחנית. גם היא מורגשת בתוך הרצון, אבל ההבדל טמון בכך שלפני כן זה היה הרצון הטבעי שלי, ואילו כעת, מדובר ברצון שזר לי לפי טבעו.

אותו רצון של אדם זר היה נראה לי כל כך רחוק, עד כי נהגתי לערוך השוואה מנוגדת בינינו: ככול שרע לו יותר, כך יותר טוב לי.

אבל כעת, לאחר שתיקנתי את עצמי, כשרצונות האחרים הפכו להיות כשלי, רכשתי אפשרות למלא אלפי רצונות וליהנות מכך הרבה יותר מאותו מילוי עצמי.

אבל הקונפליקט בין הרצונות והמאמצים שאני משקיע אינם נעלמים. בכך שהחלפתי את השנאה באהבה, הגדלתי את הפער, וזה אומר, שהגברתי את ההנאה.

החושך נמדד על ידי האור. אפילו בחיינו הפשוטים, שלום אמיתי, שהושג לאחר יריבות ארוכת שנים, מוערך הרבה יותר משלום רגיל.

שאלה: מה טוב יותר מנקודת מבטה של ההנאה הרוחנית: להרחיב את הידע הרוחני ולמצוא תשובות לשאלותיי, או לגרום לעלייתם של אחרים?

תשובה: גם זה וגם זה. הנאה רוחנית, זה כל מה שאני מרגיש בקשר ההדדי עם הכוח העליון. זה גילוי הכוח העליון. זו תחושה שבה אני חש כשאני קרוב אליו, ולו במקצת, אפילו שאיני מבחין בו בבירור.

העולם נחלק לשני חלקים: לבורא ולנברא. ההנאה הרוחנית מסמלת את גילוי הבורא שלי. הוא כאילו מתגלה מתוך ערפל - אני מבין קצת, מרגיש אותו קצת, לומד מהדוגמאות שלו, עורך עימו היכרות.

והלימוד תורם רבות לכך. כשאני לומד את המערכת שהוא יצר, אני מקבל "הארה" כלשהי מכך. אולי לא גיליתי אותו עדיין, אבל הקשר עימו כבר מאיר לי מרחוק.

הוא מאפשר לי להתמסר יותר לרגש, להרגיש שאני מתקרב אליו, שאני נמצא בשליטתו. ואז, כאילו בזוית העין, אני מתחיל לזהות את קווי המתאר של התופעות הרוחניות.

כמובן, שלעת עתה ההרגשות שלי אגואיסטיות: טוב לי מכך, אני מרגיש בביטחון ובשלווה, בתקווה לעתיד.

אבל בכל מקרה, הנאה רוחנית - זו הנאה מהכוח העליון, והנאה גשמית - זו הנאה מעצמי או מהדומים לי.

מתוך ההכנה לשיעור, 18.12.2009

פוסטים קודמים בנושא:
הנאה נצחית לפי הפטנט של הבורא
הנאה תחת זכוכית מגדלת
המרשם לתענוג נצחי

כשאני קורא בספר הזוהר, עליי לחשוב כל הזמן על עצמי. בתורה לא נאמר שום דבר על היסטוריה.

אבל משום שהשורש הרוחני חייב לגעת בענף הגשמי, כל האירועים האלה מתרחשים בעולמינו.

האם אותם האנשים, שעליהם מספרת התורה, הבינו מי הם היו? גם זו שאלה.

כמו שבעל הסולם כותב, שאדם כלשהו, כאילו במקרה, קרא לגבעה כלשהי בשם "הר הזיתים", מפני שהיה נדמה לו שהגבעה הזאת מתאימה לעצי זית.

למעשה, הוא נתן את השם הזה להר בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, מפני שכל אדם פועל מתוך השורש הרוחני שלו, שמוטבע בו מלמעלה, ומבצע את פקודותיו.

אז האם נח התקיים במציאות? התקיים. האם הוא היה צדיק בדורותיו? האם הוא הבין את אשר הוא עשה? זאת שאלה… נדבר על זה מתישהו…

האם היו לו בנים בשם חם ויפת? היו. האם גם הם היו צדיקים? האם הם הבינו, האם הם דיברו עם הבורא? כל זה מצריך בירור…

אבל ההיסטוריה הזו אינה מדאיגה אותי. על פי ההיסטוריה כל העולם הרוחני חייב להיות מוטבע בעולם הגשמי (בתוכי?) בצורה כלשהי.

הוא כבר הוטבע. אבל זה לא משנה לי. חשוב לי לסדר את זה עבור עצמי - עבור ההתקדמות שלי.

הרי מדובר על עולמו הפנימי של האדם. כל השאר לא מדאיג אותי, כאילו דבר מלבד זה לא קיים - העולם הזה לא קיים, לא הייתה היסטוריה כזאת, לא בבל העתיקה, ולא שום דבר. עד שאברר את כל זה בעצמי בצורה ריאלית, במקום לשמוע על כך ממישהו - כל זה לא מדאיג אותי.

אני נמצא עכשיו במרכזו של חלל ריק - ואין כלום. הכול מתרחש בתוכי.

מיהו אותו "אני", שעומד במרכז החלל הריק? מישהו שמרגיש. מה אני מרגיש? את מה שמספר לי הזוהר. וחוץ מזה לא קיים דבר.

אז אני - אותה נקודה בחלל הריק, לומד את ספר הזוהר. אני בונה מהחומר הנלמד את העולם שלי - לא העולם העליון ולא העולם התחתון - אלא העולם היחיד שלי. אני משקיע מאמצים, משתדל להבין כיצד הוא בנוי, היכן בתוכו נמצאות כל תכונה וכל פעולה המתוארת בזוהר.

אני כל הזמן משתדל לתאר זאת. אני - בסך הכול נקודה, שמשתדלת לאתר את התכונות האלה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 15.12.2009

ראה פוסטים קודמים בנושא :
נוח וסדום - זה אתה
ספר הזוהר - מורה הדרך לרוחניות
העולם הרוחני מתגלה מאפס

מן העיתונות: חוקר האקלים רוי ספנסר (Roy Spencer) שעבד בעבר ב"קליימט-גייט", מרכז טיסות החלל של נאס"א: "זו לא רק שערורייה שמערבת מדענים מושחתים, אלא כשלון של כל הדת "הירוקה", שהתבססה, בדומה לשאר הדתות בעולם, על אמונה טהורה, במקום על נתונים מדעיים מדויקים.

"הירוקים" האמינו שהם מצילים את כדור הארץ, אך כיום הם מזועזעים לגלות שמבשרי הדת החדשה שלהם היו לא יותר מרמאים קטנים הדואגים לחשבון הבנק הפרטי שלהם בלבד.

ההשקעות בטכנולוגיות "הירוקות" נפסקו, המאבק, מסתבר, היה חסר תועלת ואיש לא היה זקוק לו. מסתבר, שלא צריך להציל את כדור הארץ, הוא בסדר, הוא שרד גם דברים קשים יותר.

התייחסותי: כך נתאכזב בהדרגה מכל המאמצים שלנו לשפר את חיינו, שבינתיים רק יהפכו לקשים יותר ויותר,עד שנקשיב לבסוף לדעתה של חכמת הקבלה.

פוסטים קודמים בנושא:
תופעה חדשה של המאה ה - 21

ההגדרות של ספר הזוהר נבדלות מאלו שהורגלנו אליהן בחיינו הרגילים. "הבורא" בחכמת הקבלה - זה כוח השפעה, הכוח הכללי של הטבע.

למעשה, אנחנו כבר נמצאים בטבע, בבורא ובהשפעה, ומאותו בורא אנחנו מבקשים עזרה, כדי להתעלות מעל "הידע" שלנו, מעל תכונת הקבלה.

האדם רוצה לקבל הכול למען עצמו, הוא רוצה למלא עצמו בכל מה שנראה לו מושך.

בשלב כלשהו הוא מתחיל לנתח את מצבו ואז הוא רואה, שההתקן הנצחי שקיים בו וגורם לו לרצות למלא את עצמו, הוא חסר תועלת.

המרדף הזה כבר נמאס עליו, הוא מרגיש שהוא מזויף, שהוא אינו מוביל לשום מקום.

הוא מרגיש שקיים משהו גבוה יותר מאשר אותן מחשבות קבועות בדבר הדרך למלא עצמו, בדבר הדרך הטובה ביותר להיות משועבד לרצונותיו.

ואז האדם דורש שהבורא ישנה בו את התכונה הזאת; הוא רוצה להתחיל לחיות את החיים שמעל הטבע שלו, מעל הגוף, ששולט בו ומאלץ אותו לקבל באופן תמידי.

דרושות לו מטרות אחרות, דרושים לו אופקים חדשים, דרוש לו מגע עם כוח ההשפעה העליון.

הוא רוצה שהחללים, השאלות שבו, יתמלאו בכוח הזה, במקור השלם, הבטוח והנצחי.

יש לו צורך להרגיש שעכשיו הוא באמת עוסק במעשים בעלי ערך.

האדם אינו מתכוון יותר לענות לשאלות של עצמו בעצמו, מפני שהוא כל הזמן טועה, בכך שהוא נזרק מרצון אחד למשנהו. דרוש לו מידע אמיתי על החיים, על העולם שבו הוא חי.

אולם הוא עדיין חי בגוף, ולא בנשמה. השׂכל "הבהמי" שלו עדיין חושב רק על צרכי הגוף, ואפילו את המילוי הנצחי, את התשובה האמיתית, הוא רוצה לקבל בתוך הרצון הנוכחי שלו.

לאמתו של דבר, כדי לקבל תשובה מהבורא, עליו לפרוש מעל עצמו רצון חדש הגבוה מגופו, מה"בהמיות" שלו.

עליו לצאת לממד גבוה יותר, ולקבוע בו את הקשר בין ה "אני" הרוחני שלו לבין הבורא - הכוח הנצחי, שמנהל אותנו.

מתוך שיעור על מאמר מספר שמעתי, 11.12.2009

פוסטים קודמים בנושא:
האגואיזם הגיע לקו אדום
מכשיר שמרפא את הנשמה

ספר הזוהר נכתב על ידי קבוצה של מקובלים גדולים; קבוצה, שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה.

הם יצרו גשר של שפה, מידע, רגשות, כוחות ואורות, בין ההרגשה שלנו והדרך שבה אנחנו מבינים את העולם הנגלה, לבין הבנת העולם הנסתר.

אם אנחנו לומדים את ספר הזוהר שנכתב על ידם, ומנסים להיכנס למצב שאותו הם רוצים להעביר לנו, אנחנו נדמים לתינוק, שפותח את עיניו ואת פיו, וקולט בהשתוקקות את הדברים שאומרת לו אימו.

הוא אינו מבין דבר, אלא רק מסתכל עליה ומביע את שמחתו בעזרת תנועות…

אנחנו צריכים לעשות ניסיונות דומים להבין את המחנכים שלנו. לשם כך עלינו להתחבר בינינו, כפי שעשרת המחברים של הזוהר מחוברים ביניהם.

אפילו אם נקרא בספר הזה ללא שום הסברים, נתחיל להרגיש בתוכנו בהדרגה בכל מיני תגובות חדשות, בתנועות.

מתוכנו, מתוך רמה בלתי ידועה בתת המודע שלנו, יתחיל להופיע חלל חדש, עולם חדש, ולהפוך ליותר ויותר רגיל עבורנו. כך, בהדרגה, הנסתר יתחיל להתגלות.

אנחנו מכנים את השיעורים שלנו "לימוד בספר הזוהר", אבל למעשה הספר הזה לא נלמד, אלא מתגלה בהשתוקקות שלנו, בנכונות שלנו להרגיש את העולם הנסתר.

הנכונות הזו צריכה להתגלות באיחוד שבינינו, בדומה לאיחוד שבין מחברי הספר הזה. זהו איחוד ה"נקודות שבלב" - ההשתוקקות להידמות לבורא. רק דרך איחוד ההשתוקקויות אליו, של כל הנקודות שבלב, נוכל לגלות את הספר הזה.

זהו תנאי הכרחי שמציבים בפנינו המקובלים, אם ברצוננו להשתמש נכון בספר הזוהר.

תוך כדי הקריאה בספר הזוהר, אני נותן הסברים קצרים, כדי לעזור לכם "לאחוז" בטקסט, בדומה להסברים של אדם מבוגר בזמן שהוא משחק עם ילד קטן.

לא לחינם בכל מקום שבו המקובלים כותבים על ספר הזוהר הם אינם משתמשים בביטוי "ספר הזוהר", אלא כותבים "הספר" בלבד. בכך הם מראים לנו שאין אף ספר אחר בעולם!

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 05.12.2009

פוסטים קודמים בנושא:
מסע לעולם הרגש
הזוהר - מקור של אור אין סוף
רבי שמעון ותשעת תלמידיו

הכול בא מהבורא, מהכוח העליון - גם האור וגם החושך, כמו שכתוב: "יוצר אור ובורא חושך".

אני רוצה לגלותו. אני צריך לקחת את שני הכוחות האלה ולחברם יחד בצורה נכונה. הם נראים לי הפוכים זה לזה ואיני מבין כיצד ממקור אחד יכולים לצאת שני כוחות מנוגדים - טוב ורע, אור וחושך, קליפה וקדושה, הנמצאים במאבק בלתי פוסק. כיצד זה אפשרי ?

בעולם שלנו אנחנו רואים תכונות ופעולות, המנוגדים בצורה קוטבית זה לזה - נפלאים, טובים רעים, מגעילים ונוראיים. כיצד ניתן לחברם יחד ולקשור אותם למקור אחד - עם הבורא. וברוחניות הפיצול הזה, השוני בין התכונות הוא הרבה יותר גדול, מאשר בעולם שלנו. אנחנו צריכים לבנות בתוכנו מערכת, המחברת בין שני הכוחות המנוגדים האלה יחד, כי הם קיימים בשלום ובשלווה, משלימים זה את זה - כלומר אף אחד מהם לא יכול להתקיים ללא השני.

מתוך שאני בונה בתוכי את המערכת הזו, אני מתחיל להבין את שורשה, לראות מאין נובעת הניגודיות הזו, מה מתרחש. אנחנו עדיין לא מבינים זאת. כל עוד אנחנו לא מתחילים לבנות את עצמנו מעל למחסום, כבר ברוחניות, זה לא נתפס בנו בראש. אנחנו יכולים להימצא בקיצוניות אחת או שנייה או בניתוק משניהם. אבל אנחנו לא מסוגלים להיות באיחוד, בהרמוניה עם שני כוחות מנוגדים.

לכן מתוך שאני עובד על איחוד שני כוחות מנוגדים בתוכי, אני בונה ביניהם נקודת מגע, יוצר מערכת של האיחוד שלהם, מבלי להסתכל על הניגודיות, מבלי לזלזל באחד על חשבון השני, כמו בעולם שלנו, אלא דווקא מתוך שמשיג הרמוניה שלמה.

החלל שאני בונה בפנים נקרא ה "אני" שלי, הנשמה שלי, הדומה בדיוק לבורא. הבורא הוא אחד. ביחס אלי הוא נחלק לשני כוחות - חיובי ושלילי, "פלוס" ו"מינוס". אני מחבר שני כוחות אלה בתוכי למערכת אחת, ויוצא שהמערכת שאותה אני בונה בין "פלוס" ו"מינוס", תואמת במלואה לבורא. כך, מפעולות הבורא, אני משיג אותו.

בכך אני בונה בתוכי אדם הדומה לבורא. אני - אחד, במערכת של מלכות הזהה בדיוק לבורא, במערכת כתר. כל העבודה שלנו היא בהידמות הזו.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 10.12.2009

רשומות קודמות בנושא:
אחדות הניגודים – מקפצה לעליה
מנקודת החלל – אל השלמות