שאלה: למה הכוונה כשנאמר שהבורא מתייחס אלינו בחסדים?

תשובתי: אם הבורא לא היה מתייחס אלינו בחסדים, אף פעם לא היינו מצליחים לתקן את עצמנו. כי הרי אנחנו מלכתחילה נמצאים בכזה מצב, שאיננו מסוגלים להבדיל בין הטוב והרע. וכמובן, היינו נוטים לצד הרע כי הרי הוא מרכיב את היסוד של התכונות שלנו. אם ההנהגה העליונה תפעל באותו הכוח גם מהצד הטוב וגם מהצד הרע, אני תמיד אבחר ברע, ומלמעלה ידחו אותי כמו כל רשע. כך אני אף פעם לא אשיג את המטרה.

לכן מלמעלה נעשה איזה תיקון, תוספת, ושם לא מביאים בחשבון את התכונות הטבעיות שלי. כי הרי הבורא ברא את היצר הרע, ולכן מתחשבים רק עד כמה אני יכול בהתאם לתכונות שלי ולטבע שלי, לנצל את האמצעים שניתנו לי (קבוצה, מורה, ספרים), בכדי לעשות לפחות צעד קטן לכיוון התיקון. ועל זה נאמר שהבורא מתייחס אליך בחסדים…

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 03.02.2010

רשומות קודמות בנושא:
עבודת הבורא
את המלחמה הזאת הבורא מנהל עבורך
ברוחניות אין מקפצות

הסתכלות נכונה על העולם נקראת "אור חוזר", השפעה.

באותו רגע שבו אני מתחיל להתייחס לעולם בהשפעה (עם השפעה אמיתית, ולא זו הנהוגה בעולם שלנו, כשרחמים הם תמיד אגואיסטיים), מיד אני רואה לפני שלמות גמורה, עולם אין סוף, הרמוניה ונצחיות. זה קיים בתוכי, אני מתחיל לחיות בעולם מושלם!

איננו מבינים איזה נס זה, הרי בכך אנחנו מחליפים את עולמינו! אנחנו לא רק משנים את היחסים בינינו - אנחנו משנים את עצמנו! לא סתם עושים מ"עצמי" הרע "עצמי" טוב. אלא מתוך שאנחנו משנים את עצמנו, מיד אנחנו נכנסים ל"סרט" אחר ומתחילים לחיות באופן שונה לחלוטין!

התרגלנו לשנות את עצמנו תחת לחצה של הסביבה ו"להשפיע" כדי לקבל כמה שיותר מבלי לרכוש אויבים. אבל זה פשוט ניצול אגואיסטי עם מטרה להרגיש את עצמנו טוב יותר.

כאן, בלימוד הזוהר, אנחנו בפעם הראשונה מזמינים על עצמנו השפעת האור העליון. אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו רק לפעמים מרגישים, איך פתאום משהו מושך אותנו למעלה, ומשהו נפתח בתפיסה ובהרגשה שלנו, בלב ובמוח, או להיפך, זוחל ענן שחור וזורק אותנו למטה.

כך במצבינו, עוד לפני גילוי העולם הרוחני (עולם של השפעה), נותנים לנו להרגיש (בינתיים עוד מרחוק) את השינויים המתרחשים בתוכנו. לכן האור הזה נקרא "מקיף", כי הוא מאיר לנו מרחוק.

אלא שעל סמך דוגמאות אלו, עלינו להתחיל לתאר לעצמנו שינויים אמיתיים בעזרת האור המחזיר למוטב, שעושה מאיתנו משהו חדש. זה לא סתם "אני" עם מבט חדש על העולם, אלא אדם חדש לחלוטין. זה כבר לא "אני"!

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 31.01.2010

רשומות קודמות בנושא:
כיצד להרגיש את האור המקיף?

נדמה לנו, שהזוהר כל הזמן מדבר על אותו הדבר: על ג' קווים, על יצר הרע המפחד מג' קווים… אבל העניין הוא, שג' קווים מביעים את עיקרון הקשר בין כל החלקים, כל הפריטים במציאות, והחיבור הזה מתבצע במיליארדי רמות ודרגות ובכל מיני צורות.

לכן הזוהר מציג את החיבור הזה בכל מיני תיאורים, הוא כביכול מעורר בך את כל צורות הקשר האפשריות, שאליהן עליך לכוון את עצמך, לבדוק ולארגן בתוכך.

האמת היא, שלמעשה, אין שום דבר, חוץ מרצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע! אבל משום שקיימים מיליארדי חיבורים אפשריים עד אין סוף עצמו, כל פעם יוצא סיפור חדש… ואנחנו פשוט איננו מרגישים בו טעם חדש, קשר אחר, אופי, גילוי חדש בכל פעם.

כאשר נתחיל להרגיש כל פעולה, שעליה מספר לנו הזוהר, נבין שהוא מורה לנו לבדוק את החיבור הזה ואת החיבור ההוא, את הפעולה הזו ואחר כך את ההיא. הוא מגלה לנו כל פעם קשרים יותר ויותר חדשים ובכך מרחיב עבורנו את העולם.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 26.01.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
מי עומד מאחורי המילים של ספר הזוהר?
להשתדל לראות…
דרך הסלולה לאין סוף

אני מקבל הרבה תגובות על איך שאנשים תופסים את הקריאה בספר הזוהר. בחכמת הקבלה האדם מלמד את עצמו, הוא בעצמו גם כמו ילד קטן וגם כמו מחנך. כי הרי עליו לרכוש עולם חדש!

אנחנו מתפתחים בעולם החדש הזה מאפס מוחלט, מחוסר תפיסה מוחלט, לכן אנחנו, בדומה לילדים, חייבים לעבור את אותם שלבי ההתפתחות. יחד עם זה, אנחנו לא כל כך מבינים מה אנחנו עושים ואיזו תועלת יש מכך. אבל בכל זאת מתפתחים.

רק כאשר נעבור את כל שלבי ההתפתחות 0-1-2-3 ונגיע לשלב ה-4 (בחינה ד'), נשיג את השורש שלנו, הסיבה הראשונית, ואז נבין הכל, איזו דרך עברנו וכיצד אנחנו צריכים להגיב. כל זה מושג רק בסוף, אין מראים לטיפש חצי עבודה, כי באמצע הדרך היא נראית עוד פחות מתוקנת מאשר בתחילתה!

כמו חלקי בד לפני שתופרים מהם חליפה. איננו מסוגלים להבין את הצורה הסופית, כי הרי תחילה עלינו לפתח בתוכנו רצון, ורק אז נוכל לראות.

כמו שנאמר בהקדמה לתלמוד עשר הספירות סעיף קכ"ז שרק גיבורים, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, יגיעו עד להיכל המלך ויכנסו בשעריו. לכן צריך להסכים עם כל השלבים שבדרך, שבה אנחנו דומים לילדים קטנים שלא כל כך מבינים מה הם עושים ומה מתרחש איתם.

לעיתים אני מרגיש בתוכי אי אילו תכונות חדשות, ולפעמים ריקנות גמורה, צריך להתאזר בסבלנות ולכוון את עצמנו להתפתחות פנימית.
חכמת הקבלה נקראת החלק הפנימי של התורה, מאחר ומדברת על אדם המפתח את רצונותיו. כאשר עוברים את ארבע דרגות ההתפתחות, אז בדרגה הרביעית, מתגלה העולם הרוחני. לכן כל תשומת הלב שלנו, כל הפוקוס צריך להיות מכוון לתוך עצמנו, פנימה. אנחנו צריכים לפתח בתוכנו הרגשה בארבעת השלבים של הרצון.

כל מה שספר הזוהר מדבר עליו מיועד לפתח בנו הרגשה פנימית. כל העבודה מסתכמת בכך, כיצד לפתח את הרגשת המציאות הרוחנית מתוך הנקודה שבלב, שבינתיים אינה מרגישה שום דבר רוחני, ולכן אני קורא ואיני מבין את המילים והקביעות. אני רק משתדל, בעזרת פירוש הסולם, לתאר את הנקרא בצורה של ג' קווים: ימין, שמאל ואמצע, מעלה ומטה בתוך עשר הספירות העיקריות, פנימי וחיצוני, גלגלתא ועיניים, אח"פ, צמצום ב' ופרסא. אם אינני מבין מה מסמלים הכינויים האלה, אני צריך להשתדל לפחות לקבוע יחסים גיאומטריים ביניהם, כדי שתיווצר איזו שהיא תמונה. כך בהדרגה אני אגלה תפיסה אמיתית של המציאות ואז אבין, האם היא קיימת מחוץ לי או רק בתוכי, מה היא המציאות האמיתית, ומה הוא רק חלום.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 18.01.2010

רשומות קודמות בנושא:
הרצון הגדול שקובע את החיים
לפרוץ לעולם החדש ולהיוולד בו
אדם נמצא באיחוד עם הבורא

כשאני מסיים את העבודה במדרגה הנוכחית, אני מקבל יותר ממה שבאמת ביצעתי.

נניח שתיקנתי את רצונותיי בדרגת דומם, האם זה מספיק לקפיצה איכותית לדרגת צומח?

וכאן בדיוק מסתתרת התוספת, סוג של "בונוס", שנחוץ כדי שיהיו לי כוחות להתקדמות. כך גם בחיים הרגילים אנחנו מראש ממלאים את הילד בכל מיני יכולות וסוגי מידע שיהיו לו לתועלת בהמשך.

אני מתחיל את ההתפתחות מהמדרגה הכי נמוכה והכי בזויה, ולכל אורך הדרך באים אליי כוחות נוספים. אני מקבל אותם כאילו "בחינם" ואחר כך, בזה שאני מתקן את עצמי, אני מחזיר את "החוב".

הבורא ברא את היצר הרע, ודווקא מהבורא אנחנו מבקשים עזרה לתיקון. היינו יכולים לשאול למה אנחנו צריכים את הבקשה אם הוא בעצמו העמיד אותנו במצב הזה? העניין הוא, שבכך שאנחנו מבקשים עזרה, אנחנו בונים את עצמנו, מבינים איזה תיקון נחוץ לנו, מה זאת הכוונה על מנת להשפיע, כיצד עלינו להיראות במדרגה הבאה. אנחנו פונים לבורא, ויוצרים איתו קשר.

- "אני שומע" - אומר הבורא.

- "את זה צריך לתקן בתוכי" אתה עונה, "אבל איני יכול בעצמי".

אתה נהפך ל"קבלן" בבניין עצמך והודות לכך אתה מתחיל להבין את פעולות הבורא, את התוכנית הגמורה. כך אתה מגיע לדרגת "ממעשיך הכרנוך".

יוצא מכאן שהבקשה שלך יוצרת את "אותך" העתידי. ואת כל השאר הבורא יעשה.

מתוך שיעור על ספר "שמעתי", 25.12.2009

רשומות קודמות בנושא:
ברוחניות אפילו תינוק חייב להיות חכם
כיצד לבקש, שישמעו אותך ?
מפת נתיבים של עלייה רוחנית

זוהר, פרשת וישב, סעיף קכ"ה: כל מי שהשתדל בתורה בעולם הזה, זוכה לעסוק בה לעולם הבא.

מדובר פה על שתי דרגות, שני מצבים בתוך הרצון. בעולם שלנו אנחנו נמצאים רק בתכונה אחת, רצון לקבל למען עצמי. בעולם הרוחני אנחנו נמצאים ברצון לקבל, (אבל לא בניצול אחרים) מקבל על מנת להשפיע, או משפיע על מנת להשפיע.

תמיד הרצון נשאר, הוא נברא על ידי הבורא, הוא חומר הבריאה הבלתי משתנה. רק הכוונה שלו משתנה, או לנצלו לטובת עצמי זהו המצב הטבעי שאיתו אנו נולדים, או לטובת אחרים, זהו המצב המתוקן בו מורגש העולם העליון.

הרצון המקולקל שבאדם מתפתח וכשהאדם מתקן את הכוונה שלו, מלמען עצמי הוא הופך למען אחרים, מתגלים כל הזמן מצבים רוחניים חדשים. אין לנו גישה למצבים החדשים האלו, לרצונות החדשים שבאים, הם הרי חומר הבריאה. הם באים כל הזמן ועלינו לשנות ולתקן את הכוונה שלהם בתוכנו.

בעולם שלנו הכוונות והרצונות שווים - הכל למען עצמי. אבל ברוחניות הכוונות והרצונות אינם שווים. ישנה ניגודיות בין הרצון שבתוכי, למען עצמי, והכוונה - להשפיע לאחרים.

ההשתדלויות שלי בדרגתי הנוכחית מספקים לי התחלה טובה במדרגה הבאה. לא משנה שהמדרגה החדשה תמיד מתחילה מחוסר הכרה אבל ההשתדלות שעשיתי במדרגה הקודמת עוזרת לי במדרגה החדשה. כל מה שאנחנו נשיג במדרגה הבאה, נובע מהשגתנו במדרגה הנוכחית.

כשילד עובר מכיתה ו' לכיתה ז'. הוא לומד בכיתה ז' מקצועות חדשים שאותם לא למד אף פעם. אבל מאחר והוא הכין את עצמו בצורה טובה במדרגה הקודמת, יש לו כבר ניסיון, קיימות אצלו כל מיני צורות תפיסה שכבר הלביש על החומר שלו.

הקבוצה יכולה לעזור לי בזה. אני יכול להשפיע על החברים שלי, והם ישפיעו עליי, ובזכות זה אני אקבל גם כן צורות חדשות של החומר. גם עבודה עם הספר, עם חומר הלימוד, עם המורה יכולה לעזור לי.

כלומר, העבודה בעולם הזה, במדרגה שבה נמצא האדם, מכינה אותו לעולם הבא, למצב הבא. כמובן שעבודה בעולם הזה איננה נותנת לנו שום הבנה על מה שמתחרש בעולם הבא, אבל לאחר כל המאמצים שאנחנו עושים, כשהעולם הבא כבר מתגלה לנו, יהיו לנו יסודות שאיתם אנחנו נמשיך את דרכנו.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 06.01.2010

רשומות קודמות בנושא:
תלמדו לעורר את השחר
כאשר יעלה השחר…
שינה – 1/60 מהמוות

השאלה שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו היא, מאיפה יהיה לי את הרצון להשיג את הרוחנית, להידמות לבורא ולהיות המשפיע?

את הרצון להתפתחות הרוחנית אפשר לרכוש מהחברים. בעזרת מערכות היחסים עם הסביבה שיש בהם קנאה, שנאה, אהבה, דחייה, רצון לשלוט על אחרים כל אלה יכולים להביא אותנו להתפתחות רוחנית!

אם אתה מתנגד להתפתחות הרוחנית והסביבה שאתה נמצא בה רוצה זאת, אז בעקבות מערכת היחסים שלך איתם, אתה תקנא בהם ובלי שתרגיש בכך אתה תרצה זאת בעצמך. הרי אנחנו באים ממערכת רוחנית, שקשורה ביחד כאחד שלם. ולכן, אם החברה הסובבת אותנו תרצה דברים שיכולים להזיק לי, אני בניגוד לטבע שלי גם ארצה את אותם הדברים. כל זאת משום שהיינו מחוברים בעבר. כיום אנחנו גם מחוברים, אבל בגלל חוסר היכולת שלי לראות את הקשר בינינו, אין בקשר הזה חיים. ולכן אם כל הסביבה תתחיל בפה אחד לשבח את הרוחניות, למרות שאני מתנגד ושונא את זה,הסביבה תשפיעה עליי מאחר ויש בינינו קשר פנימי שקיים מתחילת הבריאה.

אם חבריי מרגישים שאינם מסוגלים להתפתח באמצעות ספר הזוהר, זה סימן שלא קיים בתוכם רצון להתפתחות הרוחנית הזאת. הרצון הרוחני שכביכול קיים בהם בזמן הלימוד הוא דמיוני, הוא עוד אחד מהרצונות האגואיסטיים שלהם. והסיבה לכך שלא קיים בהם הרצון להתפתחות רוחנית נובעת מכך שאין להם יכולת להתחבר עם הסביבה ולקבל מהם את הכוח לפתח את הרצון לרוחניות.

באף אחד מאיתנו לא קיים הרצון להתפתחות רוחנית. רק הסביבה הנכונה יכולה לפתח בנו את הרצון הזה. כשאנחנו נקבל מהסביבה את הרצון להתפתחות הרוחנית, תהיה לנו האפשרות של חופש הבחירה - לבחור להיות בן אדם.

כמובן שהסביבה חייבת להתאמץ ולספק לחבריה בכל העולם את ההתעוררות להתפתחות הרוחנית, להשפעה ואהבה. ומצד שני, אנחנו חייבים להבין שההתעוררות הרוחנית תלויה בכל אחד ואחד מאיתנו. אדם חייב לבטל את עצמו בפני הסביבה כדי לקבל ממנה את הרצון לרוחניות.

ושוב אנחנו חוזרים לנקודה המרכזית: כל המערכת קיימת: סביבה, ספרים, מורה, תרגום לשפות שונות, טלוויזיה ואינטרנט. אנחנו רק צריכים להשקיע מאמץ פנימי בנקודה אחת, שהיא חופש בחירה, להתחבר עם הסביבה כדי לקבל ממנה כוח להתפתחות.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 04.01.2010

רשומות קודמות בנושא:
מלכות דעולם האצילות – זה אני

אם האדם מביט על עצמו מהצד, בדומה לפסיכולוג נייטראלי, אז הוא מתחיל לראות כיצד הבורא מנהל אותו. כך הוא יכול להגיב בצורה נכונה, לנהל את עצמו, להציב מטרה ולהשתמש בכל האמצעים עד להשגתה.

לעיתים מופיעים בי רצונות שלא ניתן להתגבר עליהם ואני מרים ידיים ומאבד את הראש. אני שוכח שרצונות אלו אינם אני. ולכן צריך תמיד להשתדל לשים לב איך אני מתנהל ולהיאבק בזה ללא לאות.

במאבק הזה אני אצליח רק אם אמצא כוח נוסף מחוץ למימדים הגשמיים שלי - בסביבה נכונה.

במציאות קיימים "אני" עם רצונותיי הגופניים, וסביבה עם רצונות אנושיים: כסף, כבוד, שליטה ומושכלות. כדי להתקדם אל הרוחניות אני חייב להימצא מחוץ למעגל הזה.

אני זקוק לכוח גדול אשר יעלה אותי אל העולם הרוחני: קבוצה, לימוד, ספרים ומורה. הנקודה שבלב, שהופיעה בין כל שאר רצונותיי, עוזרת לי למצוא סביבה חדשה, עולם חדש, שבלעדיו הייתי נשאר ללא כלום.

מתוך שיעור על מאמר שמעתי, 01.01.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
הרוחניות נמצאת כאן, ממש לידך!
משום זה לא ילך אדם יחידי…
קיר או דלת לעולם החדש

אני מצפה לגלות את המציאות היחידה והאמצעים שיעזרו לי בכך נמצאים בתוכי.

כל כוחות העזר טמונים בתוכי: הבורא, הנברא, העולם, החברים, האנשים, המורה, הספרים, רבי שמעון וקבוצתו, משה, התורה כתוכנית הבריאה ואני. הכוחות האלו משתלבים במערכת של הנשמה הגדולה שלי.

אני עומד כמו ילד קטן מול הנשמה הגדולה הזאת. היא שלי, אבל אני צריך לגלות אותה, להשתלט עליה, להכיר אותה ולהפעיל אותה במידה שבה אני מסוגל לעשות זאת בצורה נכונה.

לי היא נראית מקולקלת, אך במציאות זה הפוך. פשוט אני עכשיו מקולקל ולכן אני רואה אותה בצורה כזאת או שאני בכלל לא רואה אותה. אז אני צריך לתקן את עצמי, את היחס שלי אליה.

המקובלים מסבירים לנו כיצד לפתח את התכונות שלנו, להרחיב אופקים של תפיסה ותחושות - ואז נגלה את הנשמה הגדולה הזאת בתוכנו, בתוך רצוננו.

מתוך שיעור על ספר הזוהר , 01.01.2010

ידיעות קודמות בנושא:
אני - גדול ואין סופי
סולם הרצונות

שאלה: איני מצליח להתחבר עם החומר בזמן לימוד הזוהר. מה לעשות? כל כך ציפינו לרגע הנכסף , כשנגלה את ספר הזוהר, ועכשיו מרגישים אכזבה .

תשובתי: בעל הסולם כותב, שאין בחייו של אדם רגע יותר נפלא, מאשר הרגשת אכזבה מלאה ועמוקה מכל מה שעבר, מהמאמצים שלו, כשהוא רואה ששום דבר לא עזר לו ואין אמצעי להינצל ואין שום תקווה וכבר שום דבר לא מחכה לו מלפנים אם הכול ימשך כמקודם…

רק אז, ולא לפני כן, מופיעה בו ההרגשה של התקווה היחידה והדרישה. על מי נשאר לו לסמוך? רק על הבורא. ואז הוא זועק: "הצילו!" - ומגיעה העזרה.

לימוד הזוהר אינו לימוד רגיל. בלימוד הזוהר איני לומד ומקבל מיד ידע, שכר בו במקום, לפי העיקרון "יגעתי וקיבלתי". אלא בלימוד הזוהר פועל עיקרון אחר: "יגעתי ומצאתי!". אתם ככל הנראה קיוויתם, שתפתחו את ספר הזוהר, ומיד יתחילו להתגלות כל מיני ניסים. אבל מה יכול להתגלות מיד בהתחלה?!

המורה שלי, הרב"ש, תמיד הביא בעניין הזה את אותה הדוגמא: אדם שמפתם ברווז. הוא קנה ברווזון קטן והתחיל לדחוף מזון לתוך גרונו, הוא דחף ובדק האם הברווז השמין, אבל הברווז לא השמין. הוא דחף לגרונו עוד מזון, אבל הברווז לא השמין. אנשים חכמים אמרו לו: "אתה הרי צריך לחכות לפחות חודש או חודשיים, בכדי להרגיש משהו! בינתיים תמשיך לדחוף יותר מזון, עד שיגדל לברווז גדול ושמן".

בדיוק באותה הדרך גדל תינוק - כמה עלינו להשקיע, עד שהוא מתחיל לעמוד, ללכת, הופך לחזק. כך גם נראה שגדלה הנשמה שלנו, אם נעקוב אחרי התפתחותה. כשאני מסתכל על נשמתי, על הנקודה שבלב, ומצפה, שהיא תגדל , אני חייב להרגישה כמו את התינוק שבי, שרק החל להתפתח.

ויידרש זמן , עד שמהטיפה הזאת תגדל נשמה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר , 31.12.2009

שאלה: מדוע אנחנו פשוט קוראים בספר הזוהר, ולא מפרשים את משמעותה של כל מילה?

תשובה: אם אסביר את המשמעות של כל מילה כמו: "הרים", "לילה", "חושך", "יום" - האדם יחשוב, שהוא השיג את משמעותן ויירגע.

הוא יחשוב, שהוא קרא קטע ולמד, וכעת הוא יכול ללכת רגוע הביתה. אבל אסור לו לצאת מהשיעור בהרגשה כזאת.

עליו לצאת משיעור הזוהר עם הרגשה שהוא לא הבין דבר - אפילו לא מילה אחת! הכול נעול וסגור, הספר מדבר על עולם שאיני מרגיש ואיני קשור אליו.

השתדלתי להרגיש אותו בצורה כלשהי - אבל לא הצלחתי, ואיני יודע כיצד לעשות זאת!

ועד שהאדם לא יכנס לעולם הרוחני, הוא אינו מסוגל להבין שהדבר החשוב באמת הוא הרצון שלו, ואילו הידע, כל המשחק הזה במילים ולימוד תיאוריות, יוצרים בתוכו מערכת מלאכותית כלשהי, שמרגיעה אותו ומסיטה אותו מהמטרה.

המורה הגדול שלי, הרב"ש, יכול היה לעשות כך שהאדם היה יוצא מהשיעור שלו עוד יותר ריקני מאשר כשהוא נכנס לשיעור!

תפקידנו הוא לעורר בתוכנו כזה רצון, שבמקומות היבשים ביותר כביכול, נוכל להרגיש שהבעיה היא דווקא בנשמתנו, שאינה מרגישה את עצם קיומה!

עכשיו היא רואה שהיא נמצאת במצב של חושך, דווקא בגלל שמאיר לה אור ממצבה הבא, שאליו היא אינה תואמת.

אני מרגיש, שאיני מסוגל להרגיש - וזו כבר הכרה בכך שאני מנוגד לעליון. ניתן לדמות זאת למקרה שבו אני תלוי לחלוטין באדם מסוים, אבל הוא נשאר אדיש כלפי, כמו קיר.

אני יכול להסתובב סביבו כאוות נפשי ולבכות, ואילו הוא יישאר בלתי חדיר ולא יגיב לתחינותיי.

עלי לאסוף את כל כוחותיי ולהבין, שזו התנהגותו של הבורא וכך הוא מראה את עצמו כלפי, כדי שאמשיך בדרכי, ללא קשר לתחושות שאני חווה, כמו שכתוב (בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, סעיף קלג'): "ורק הגיבורים, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, זכו תכף לקבל פני המלך".

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 30.12.2009

רשומות קודמות בנושא:
הזוהר משנה את האדם
פוקוס על העולם הרוחני

במקום חשוך בלילה לבד

קליפים נוספים:

הזוהר מדבר על גילוי הבורא

רשימו התפעלות

אדם שעובד בחושך ולא מרגיש שום טעם בעבודתו, צריך להבין, שמצב זה מועיל מאוד להתקדמותו, הרי בכך הוא מתקדם לעבר ההשפעה עד לרמה, שבה הוא כבר אינו חפץ במצבים אחרים. זאת, מפני שבמידה שיש בך אהבה כלפי מי שקובע לך את התנאים הללו, היגיעה הופכת לשכר עבורך.

נותנים לך הזדמנות להתייגע ואינך מרגיש שום טעם בעבודה הזאת, אין לך במה להחיות את האגו שלך, את "היצר הרע", את הגאווה, את ההבנה, את השכל, את התחושה שלך - אך דווקא בתנאים האלה יש לך אפשרות לאסוף את כל כוחותייך ולהשקיע מאמצים עצומים בהתקדמות, ולו במעט, לעבר השפעה ללא תמורה.

השכר זו ההזדמנות לגעת בקדושה בהיותך בחושך. במקרה שכזה, מובן שאינך משוחד על ידי רצונך ליהנות. לכן צריך לשמוח דווקא מהמצבים שבהם אין שום טעם, מפני שבהם האדם גדל.

וכאן נחוצים תמיכת הקבוצה, ועידוד משותף והדדי של כל חברי הקהילה הקבלית העולמית. תמיכה הדדית שכזאת עוזרת מאוד.

דווקא כשאינך מקבל את התמיכה הזאת מהבורא ולא מתוכך (מה שגם בא מהבורא), אלא אתה שואף לקבל אותה מהקבוצה - זהו המצב הטוב, הבטוח והמכוון ביותר למטרה.

בדיוק כאן נמצאת הנקודה שבה עלינו להשקיע את המאמצים הנכונים וזו ההזדמנות לתפילת הרבים.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 20.12.2009

כשאני קורא בספר הזוהר, עליי לחשוב כל הזמן על עצמי. בתורה לא נאמר שום דבר על היסטוריה.

אבל משום שהשורש הרוחני חייב לגעת בענף הגשמי, כל האירועים האלה מתרחשים בעולמינו.

האם אותם האנשים, שעליהם מספרת התורה, הבינו מי הם היו? גם זו שאלה.

כמו שבעל הסולם כותב, שאדם כלשהו, כאילו במקרה, קרא לגבעה כלשהי בשם "הר הזיתים", מפני שהיה נדמה לו שהגבעה הזאת מתאימה לעצי זית.

למעשה, הוא נתן את השם הזה להר בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, מפני שכל אדם פועל מתוך השורש הרוחני שלו, שמוטבע בו מלמעלה, ומבצע את פקודותיו.

אז האם נח התקיים במציאות? התקיים. האם הוא היה צדיק בדורותיו? האם הוא הבין את אשר הוא עשה? זאת שאלה… נדבר על זה מתישהו…

האם היו לו בנים בשם חם ויפת? היו. האם גם הם היו צדיקים? האם הם הבינו, האם הם דיברו עם הבורא? כל זה מצריך בירור…

אבל ההיסטוריה הזו אינה מדאיגה אותי. על פי ההיסטוריה כל העולם הרוחני חייב להיות מוטבע בעולם הגשמי (בתוכי?) בצורה כלשהי.

הוא כבר הוטבע. אבל זה לא משנה לי. חשוב לי לסדר את זה עבור עצמי - עבור ההתקדמות שלי.

הרי מדובר על עולמו הפנימי של האדם. כל השאר לא מדאיג אותי, כאילו דבר מלבד זה לא קיים - העולם הזה לא קיים, לא הייתה היסטוריה כזאת, לא בבל העתיקה, ולא שום דבר. עד שאברר את כל זה בעצמי בצורה ריאלית, במקום לשמוע על כך ממישהו - כל זה לא מדאיג אותי.

אני נמצא עכשיו במרכזו של חלל ריק - ואין כלום. הכול מתרחש בתוכי.

מיהו אותו "אני", שעומד במרכז החלל הריק? מישהו שמרגיש. מה אני מרגיש? את מה שמספר לי הזוהר. וחוץ מזה לא קיים דבר.

אז אני - אותה נקודה בחלל הריק, לומד את ספר הזוהר. אני בונה מהחומר הנלמד את העולם שלי - לא העולם העליון ולא העולם התחתון - אלא העולם היחיד שלי. אני משקיע מאמצים, משתדל להבין כיצד הוא בנוי, היכן בתוכו נמצאות כל תכונה וכל פעולה המתוארת בזוהר.

אני כל הזמן משתדל לתאר זאת. אני - בסך הכול נקודה, שמשתדלת לאתר את התכונות האלה.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 15.12.2009

ראה פוסטים קודמים בנושא :
נוח וסדום - זה אתה
ספר הזוהר - מורה הדרך לרוחניות
העולם הרוחני מתגלה מאפס

מתוך ספר הזוהר: כעין זה, בבני אהרן שהיו שתויי יין. מי נתן להם יין לשתות? הכי יעלה על דעתך, שהיו עזי פנים כל כך שנשתכרו ביין?

אלא ודאי מאותו היין נשתכרו, שכתוב, ויקריבו לפני ה' אש זרה. והכל הוא דבר אחד. (כלומר לא יכלו לעמוד בפני האור, שאותו היה עליהם לקבל בעל מנת להשפיע).

ובמקום אחר נאמר : "כדי להשמר מאשה זרה". אבל כל זה - אותו הדבר.

צריך לזכור, שהכול מתרחש בתוך האדם. אהרן - זו תכונת החסד.

היא מתפתחת הודות להתגברות על הרצון האגואיסטי, שעדיין לא תוקן, ושמתעורר באדם הלומד קבלה.

כאשר אנחנו מתקנים אותו, אנחנו מעלים את כל רצונותינו למעלה, ומשיגים בכך יתר דבקות בבורא.

בני אהרן - זו ההתפתחות הבאה של תכונתו, והיא תלויה בהתגברות האגואיזם שלנו.

יין - זה אור החכמה. לשתות יין ולהשתכר, פירושו, למשוך את אור החכמה ממעלה למטה (בצורה אגואיסטית), במקום לקבלו ממטה למעלה, בקו האמצעי, באור החסדים.

עלינו לתרגם מיד את כל הנאמר לשפת התכונות שלנו - כיצד עלינו לתקן את עצמנו בתכונות ההשפעה, מעל הרצון האגואיסטי ההולך וגדל, ולעלות יותר ויותר גבוה לעבר ההשפעה לבורא.

עלינו לקרוא ולחפש בתוכנו - על איזו תופעה או תכונה בעולם הפנימי הקטן שלנו מורה כל מילה שאנו קוראים. הרי כל אדם - הוא עולם קטן.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 15.12.2009

ראה מאמרים קודמים בנושא :
לא שבירה, אלא הכרת האור
נוח וסדום - זה אתה