קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
ההפרש בין האור והרצון הוא שמחייב אותנו להתקדם קדימה. כאשר האור ממלא את הרצון, אני, הרצון, נרגע, כך שאינני יכול לזוז, הרי אינני מרגיש חסרון בשום דבר. רק במידת השוני בין האור לרצון, אני מתחיל לדאוג ולהשתוקק לאיזון שביניהם בתוכי.
האיזון חשוב עבורי לא רק מבחינה כמותית, אלא גם מבחינה איכותית. כאשר האור ברא את הרצון ליהנות ומילא אותו (בחינה א'), הנברא לא הרגיש שום בעיות, כי האור היה ראשוני. רק אחר כך מופיע ההבדל, השוני בין בחינה א' המלאה בבורא, והבורא עצמו.
מופיעה איזו תוספת, האור מתחיל להחדיר ברצון ההתחלתי תכונות חדשות, ובנברא נוצרת תחושת של מקור המילוי: "ישנו מישהו שממלא אותי! מישהו הגבוה ממני, הקודם לי! מישהו שמשפיע, היוצר שלי, הבורא!".
דבר זה מכניס ברצון של בחינה א' הרגשה נוספת, המאלצת אותה לאזן (להשלים), היא מכריחה אותנו להתפתח. הכול תלוי בסוג ה"חיכוך" שמופיע. בבחינה א', בחכמה, זו הייתה הרגשת העליון. ובבחינה ב', בבינה, זו תהיה הרגשת חוסר היישׂום של הרצון להשפיע.
היא רצתה להשפיע, התמלאה באור החסדים (חפץ חסד), ואיננה רוצה לזוז לשום מקום ולקבל דבר. אך מופיע בה חוסר שביעות רצון: "הבורא, הוא באמת המשפיע, ומה אני משפיע?", אז מתחילה התנועה, התזוזה המביאה למצב החדש.
כך, בזכות הסתירה בין תכונות הנברא והבורא, הכלי והאור, הרצון והתענוג, מתרחשות תנועות באופן קבוע, וזו ההתפתחות.
