קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: איך, מבחינה מעשית, ניתן לקיים את העיקרון "ואהבת לרעך כמוך"? האם זה יותר מאשר להיות סובלני כלפי כולם?
אסביר איך אני מבין את העניין: מכיוון שכל מה שאנחנו רואים מסביבנו הוא השתקפות של התפיסה הפנימית שלנו, אז כל המחשבות וכל הרצונות שלנו הם פשוט אובייקטים שאנו רואים מבחוץ ושמתגלים בתוכנו. אני לא יודע איך האחרים, אך איני יכול לומר שאני אוהב את כל המחשבות שלי ואת כל הרצונות שלי. אני מבין אותם, סובלני כלפיהם, אך אני לא רואה את כולם באור חיובי, ואני עובר דרכם כמו דרך ההמון.
שאלתי היא, האם אנו צריכים להתייחס באותה הצורה גם כלפי האנשים? אני מבין שצריך לכבד ולסלוח לאחרים, אך זה לא אומר שאני צריך לאהוב אותם ולראות באור חיובי את כל מה שהם עושים. אם לקחת בחשבון, למשל, את הפיגוע ב-11/9 בארה"ב, אז אני יכול לסלוח למארגנים שלו, אבל הם צריכים לשלם את המחיר על הרצח של אלפי אנשים חפים מפשע.
תשובה: התיקון מתחיל מכך שהאדם מבין שכל הטוב והנכון יכול לבוא רק מהאור העליון, ולכך הוא מחכה, שרק הוא ישפיע עליו, בלימודיו ותוך כדי איחוד עם הקבוצה בהפצת חוכמת הקבלה.
שיעורים על פי המאמר "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך" (שלבי סולם, שנת 1984)
פוסטים קודמים בנושא:
ריא
צריך לה האדם להעלות הדיבורים מתתא לעילא אל שרשם, דהיינו כשאדם מדבק ומחבר דיבור עם דיבור, וקול עם קול, והבל עם הבל, ומחשבה עם מחשבה, שהם ד' אותיות שם הוי' כידוע. ואם האדם עושה כן, כל דבוריו פרחין לעילא אל שרשם, ובזה הוא גורם שהדיבורים באים לפניו ית' ומסתכל בהם, ובזה הוא נענה בתפלתו. כי ההסתכלות הוא כעין ההשפעה מעילא לתתא, שכאשר הש"י מסתכל <בהם> הוא קיום העולמות כולם, כי למעלה אין שם שעות וזמן, כי ברגע א' באה ההשפעה מהמעיין העליון הנובע תמיד ודרכו להטיב ולהשפיע לבריותיו, רק כשיהיה המקבל ראוי לקבל, ואם הוא מתפלל או לומד תורה בענין הזה, הוא נעשה כצנור אל המעיין העליון הממשיך ומשפיע שפע טובה לו ולכל העולם כולו.
—– מקורות ומראה מקומות —–
לקו"י י, ד (ריש סי' קלא)
בזוהר – תקו"ז ת"י כה, ב. קול ודבור הם נגד זו"נ – תקו"ז תס"א צג, סע"ב. ו"ה של (שם) הוי' – תקו"ז ת"ע קלב, א. דו"ר שהם או"א כו' – תקו"ז ת"י כה, ב. כמ"ש באורייתא כו' – זח"א ה, א.
—– שולי הגליון —–
לה) במקורו כתוב לפני זה:
בזוהר האי מילה דלא נפקי בדחילו ורחימו לא פרחי לעילא, פי' כי קול ודיבור הם נגד זו"ן שהם ו"ה של הוי' ב"ה ואם נפקי בלא דחילו ורחימו שהם אבא ואמא י"ה של השם הוא עושה פירוד ח"ו. ובפרט שכל כוונתו בתפלה ובלימוד כדי ל[ה]עלות הדיבורים אל שורשם מתתא לעילא, כי כמו שבתחילת בריאת העולמות היה בכ"ב אותיות התורה, כמ"ש באורייתא אברי עלמא, שהם הכ"ב אתוון, ומהם היה התפשטות וקיום העולמות מעילא לתתא, כך צריך האדם (כבפנים).