קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הרצון, שנברא ע"י הבורא, מתחלק להרבה חלקים-רצונות, עובר שינויים, עד שמתייצב במצב שבו מתגלה הרצון, הנקרא ה"אני".
ה"אני" החש את עצמו ברצונו הפנימי, הקיים ברצון החיצוני-עולם של רצונות זרים, בדמותם של בני אדם, חיות, דגים, ציפורים, צמחים ואבנים.
אבל כל אלו הינם חלקים של רצון אחד, שירד ממלכות דאין סוף עד למצב שבו שהרצון מתחיל להכיר ולחוש את עצמו מתוך הנקודה הפנימית, שנקראת האדם הראשון שלאחר השבירה.
וזה האני של כל אחד מאיתנו – המדרגה הכי נמוכה של הרצון המתפתח, המדרגה שבה הרצון מתחיל לאסוף יחד את רסיסי הרצונות, הנדמים לו כזרים, וחוזר להיות שלם, למצב השלם והמושלם.
בכך שאני מאחד את הרצונות יחד, כאחד, "אני" חוקר אותו את אשר נברא על ידו, את היוצר, ובכך "אני" הופך דומה ושווה אליו.
הרצון – זה לא אני. ה"אני" זאת הנקודה שנמצאת מחוץ לרצון שנברא. והבורא הוא בדיוק "כמוני", גם הוא נמצא מחוץ לרצון שברא. הוא ברא את ה"אני" ויצר הרצון ההפוך ממנו, כדי שה"אני" ילמד את שהפוך מהבורא, את הרצון, ויגלה אותו.
הרצון שבינינו דומה לכיבוד שבין בעל הבית ואורח, שהודות לכיבוד הזה הם מתחברים ביניהם, עד לגילוי האהבה השלמה והדבקות בינינו. כלומר, הרצון שנברא על ידי הבורא, האמצעי לאיחוד בינינו.
הבורא נמצא מחוץ לרצון הזה, וכך גם ה"אני". לבורא יש נקודת מגע אחת איתו – וכך גם לי. אז יוצא שאנחנו והוא שווים! ובינינו נמצא הרצון שנברא על ידו ומלא באור. ואילו ה"אני" זו הרגשה, התוצאה מהשבירה, הניצוץ, שנמצא מחוץ לרצון, שניתן לי כדי שאכיר את הבורא.
הוא בנה בתוכו שלמות, פרצופים, ספירות – וה"אני" צריך ליצור שם שלמות ואחדות: להשיב לשם את האחד והיחיד. ואז אשתווה אליו באופן מוחלט ואכיר אותו לפי מעשיו.
