קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
האותיות הן צורות הרצון. הבורא ברא רק את הרצון ליהנות, שמקבל כל מיני צורות של קבלה והשפעה. אך לצורת הקבלה אין שום זכות קיום ברוחניות, ומצורות ההשפעה מעניינות אותנו רק הצורות הדומות לבורא, כלומר כל מיני צורות של השפעה מהבינה למלכות.
ישנן בסך הכול 27 אותיות: 9 בז"ת דבינה (א'-ט'), 9 בז"א (י'-צ'), 4 במלכות (ק', ר', ש', ת') ועוד 5 אותיות סופיות: מנצפ"ך שבפרסא. אלה הן צורות החומר הדומות לבורא, מודלים של ההתנהגות הנכונה.
לכן כשמדובר על הספר, על המילים, המשפטים, מדובר על החומר של הרצון ליהנות, שכל הזמן משתנה בכך שמקבל צורות שונות, כאילו עושים אותן מבצק. כך הרצון שלנו משנה את צורותיו, ובזה הוא משתוקק לדמות את עצמו לבורא.
כאשר האדם מסיים לחזור על כל סדרת התכונות מהמילה הראשונה (בראשית) ועד למילה האחרונה (ישראל), בכך שעובר על כל אותיות התורה, זה מסמל שהוא קיבל את כל הצורות האלה, ודימה את עצמו בצורה השלמה לבורא ובזה השיג את גמר התיקון.
לכן נאמר: "כותבם על לוח ליבך". הלב הוא הרצון, ספר התורה שיש לכתוב על לוח ליבך, הוא כל צורות ההשפעה הקיימות מהבורא לנבראים. עלינו לרשום אותן על הרצון שלנו, אז אנחנו נהפוך להיות דומים לבורא.
מתוך שיעור ערב על ספר הזוהר, 05.05.2010
ראה מאמרים קודמים בנושא:
אלפי השמות של תכונת ההשפעה
אני מעתיק את התורה
בהביטי בספר החיים
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / סוד הכף דאנכי
ואמשיל משל: אדם הקונה ארגז עם אותיות דפוס, ונותן לפועל שידפיס בהם ספרים. נמצא שכל פעולות ההדפסה נעשית בהשגחת בעל הבית, הגם שהוא אינו הפועל. אבל נייחא דאותיות בלי פעולה, ע"כ אינם בהשגחת בעל הבית, כי לא על זה כוונתו מימיו, וכל המחשבות למין הנ"ל, היו רק בפעולות, אבל לא בריקות ואפס. וגם מעלת החכם בעל הבית, אינה מתמעטת מנייחא דאותיות בלי פעולה, מפני שהוא אינו הפועל כמובן, אבל מעלת הפועל, מתמעטת באמת, כי מתעצל וממעט בברכה הנמשכת מהכנה הישרה, שנותן לו.
והנמשל שהפועל המדפיס הוא נפש החיוני, הנמשך מקליפת נוגה, עם ב' צורות או טוב או רע, והנקודות נלקחין מנקודה שבלב. וגוף האותיות מחללי דעלמא ומלואו.
אני – אנכי
אם המדפיס מתקרב לשכנים טובים, שנותנים לו דרכים ורמזים של צירופים טובים, קונה המדפיס הזה צורה חדשה, שנקראת "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת", וצורת הרגש המוקדם של "אני", נבלע בצורה חדשה של "אנכי, וזה שכר פעולתו הטובה. ומעלתו מגיעה למעלת המחבר, בדומה למדפיס עם הארץ, העוסק בהדפסת ספרים ובהמשך הזמן על ידי הסתכלות בספרים לצורך עצמו, נעשה מושכל, ומחבר ספרים כמו בעלי הבתים הקודמים שלו, וגם נותן ספריו למדפיסים אחרים, ומעלה להם שכר. והבן.
ואם המדפיס נמצא בסביבה רעה, שנותנים לו להדפיס צירופים רעים מנוקדים מקליפת נקודה שבלבם חלל השמאלי, שע"כ נמצא נאבד ושכוח כמותם כמר מדלי.
צורה מקרית וצורה נצחית
בזה תבין שהמדפיס והארגז של האותיות, הכל במקרה, ולא בנצחיות, ואין המחבר מתחשב בהם בפרטיותם כלל, כמו שאדם ששוכר פועל למלאכתו, אינו מתחשב בצורת הפנים שלו ותוארו, שלאו להכי איתשיל. ועיקר בכחו ובנאמנותו, ובזה מתיחד ההשגחה של בעל הבית, ולא על יתר התוארים שהם מקריים בנייחא, מפעולתם לגבי דידיה, (והגם שיש להם השגחה לבחינה אחרת, דהיינו לזווג ולחן בין רעים ונקרא בדרך כללית) ועיקר יחודו של מחשבת המחבר, הוא, בצירופים ישרים בלתי משובשים, מחמת מלאכה, שיהיו ראוים לגלות החכמה שטמן בצרופים ההם, אשר כל המסתכל בהם יקנה צורתו בעצמו, ויהיה חכם כמותו, וכוונתו לברא בריה חדשה רוחנית כמותו, דומה לרצון הגשמיים, האדם, העוף והבהמה, לקיום המין.
וזה סוד השארת הנפש לנצחיות, שהיא בחינת "הכף אחת" שקנה המדפיס, והוא "אנכי החדש", שאז לובש צורה חדשה לבעל המחבר עצמו כנ"ל, ועושה בכחו עצמו צירופים טובים ונאמנים, המלאים ברכה ואורה, אשר הצירופים נשארים לנצחיות לכלים של חכמה. ו"הכף אחת" שלו, שהוא "האנכי" שלו, מתמלא בהרחבה גדולה מתענוג של ששון ושמחה ויקר, שזה חלקו לנצחיות.
ונמצא שידיעה ובחירה – כאחת באים, כי המדפיס אינו בעל בחירה כנ"ל, כי מדפיס ספרים של מחברים אחרים ולאו מידידיה הוא, אלא בשעה שזוכה לפשוט צורה הנ"ל, וללבוש צורת "אנכי", הרי זה נבחר מעם ובחור לאל עליון, כמו שאיתא במדרש: "ובחרת בחיים, כאדם הנוטל ידי בנו ומניחו על מנה יפה ואומר לו ברור לך את זה הה"ד ובחרת בחיים".
http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/31365