מרד על סירות האגואיזם

ההגדרות של ספר הזוהר נבדלות מאלו שהורגלנו אליהן בחיינו הרגילים. "הבורא" בחכמת הקבלה – זה כוח השפעה, הכוח הכללי של הטבע.

למעשה, אנחנו כבר נמצאים בטבע, בבורא ובהשפעה, ומאותו בורא אנחנו מבקשים עזרה, כדי להתעלות מעל "הידע" שלנו, מעל תכונת הקבלה.

האדם רוצה לקבל הכול למען עצמו, הוא רוצה למלא עצמו בכל מה שנראה לו מושך.

בשלב כלשהו הוא מתחיל לנתח את מצבו ואז הוא רואה, שההתקן הנצחי שקיים בו וגורם לו לרצות למלא את עצמו, הוא חסר תועלת.

המרדף הזה כבר נמאס עליו, הוא מרגיש שהוא מזויף, שהוא אינו מוביל לשום מקום.

הוא מרגיש שקיים משהו גבוה יותר מאשר אותן מחשבות קבועות בדבר הדרך למלא עצמו, בדבר הדרך הטובה ביותר להיות משועבד לרצונותיו.

ואז האדם דורש שהבורא ישנה בו את התכונה הזאת; הוא רוצה להתחיל לחיות את החיים שמעל הטבע שלו, מעל הגוף, ששולט בו ומאלץ אותו לקבל באופן תמידי.

דרושות לו מטרות אחרות, דרושים לו אופקים חדשים, דרוש לו מגע עם כוח ההשפעה העליון.

הוא רוצה שהחללים, השאלות שבו, יתמלאו בכוח הזה, במקור השלם, הבטוח והנצחי.

יש לו צורך להרגיש שעכשיו הוא באמת עוסק במעשים בעלי ערך.

האדם אינו מתכוון יותר לענות לשאלות של עצמו בעצמו, מפני שהוא כל הזמן טועה, בכך שהוא נזרק מרצון אחד למשנהו. דרוש לו מידע אמיתי על החיים, על העולם שבו הוא חי.

אולם הוא עדיין חי בגוף, ולא בנשמה. השׂכל "הבהמי" שלו עדיין חושב רק על צרכי הגוף, ואפילו את המילוי הנצחי, את התשובה האמיתית, הוא רוצה לקבל בתוך הרצון הנוכחי שלו.

לאמתו של דבר, כדי לקבל תשובה מהבורא, עליו לפרוש מעל עצמו רצון חדש הגבוה מגופו, מה"בהמיות" שלו.

עליו לצאת לממד גבוה יותר, ולקבוע בו את הקשר בין ה "אני" הרוחני שלו לבין הבורא – הכוח הנצחי, שמנהל אותנו.

מתוך שיעור על מאמר מספר שמעתי, 11.12.2009

פוסטים קודמים בנושא:
האגואיזם הגיע לקו אדום
מכשיר שמרפא את הנשמה