קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כשאנחנו מגיעים למעבר בין שני מצבים, אנחנו מאוד סובלים. זה נעשה כדי לקדם אותנו או לדחות אותנו לאחור, כמו שנאמר: "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ורשעים יכשלו בם" (הושע, יד). כך הרשעים נופלים ומפסידים כפליים, ואחר כך, מתוך שהם מרגישים אובדן גדול כל כך, שוב מתקדמים, אבל באופן כזה שמאבדים זמן רב ומכפילים את הייסורים.
וזה לא קורה בגלל שהבורא רצה להענישם ולתת להם הרגשות לא נעימות, אלא כדי לדחוף אותם קדימה. בשום פנים ואופן אסור לחשוב, שהבורא משנה את רצונותיו ועושה איזה שהם חשבונות. הכול מתרחש כתוצאה מחשבון אחד: כל מדרגה נבדלת מהמדרגה הסמוכה ברצון שלה להשפיע או לקבל. ולכן כדי לעלות למדרגה הבאה, צריך לקבל רצון להשפיע גדול יותר, שמורגש כייסורים, כצער!
הרי אני צריך לבטל עצמי ולהתחיל להרגיש את הזולת, להשפיע לו במקום לעצמי, להעדיף אותו על פני עצמי. אלה דברים גמרי לא מציאותיים. לכן החלל שבין המדרגות, שאותו עלינו למלא באור השפעה, חסדים, ניצב מולנו כקיר, שאיתו אנו לא יכולים לעשות שום דבר.
הוא דוחה אותי! אנחנו כמו שני מגנטים, הדוחים זה את זה! איני יכול להתקרב אליו, הכוח השלילי של המגנט זורק אותי לאחור. מה לעשות?
האפשרות היחידה היא לבקש את אור התיקון, בעזרת הקבוצה, שמשרה עלי את חשיבות וחיוניות הדבר. ואם כבר פעלתי מספיק בקבוצה, כדי לגלות בה את כוח האיחוד, אז כתוצאה מכך מופיעים בי הרצון והיכולת לפנות לבורא.
אחרת לא אוכל לפנות לבורא. ההרגשה כלפיו והוא בעצמו מתגלים כתוצאה מהעבודה שלי בתוך הקבוצה. אני מגלה בה את הכוח ששבר אותנו ואז אני פונה אליו כמו שכתוב: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו", יחבר אותנו וכולנו יחד נעלה למדרגה החדשה.
אותו החלל הריק, שאותו גיליתי ושמעליו עבדתי, יהפוך עבורי כאמצעי לגילוי.
