קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כשאנו מקבלים החלטה ברוחניות, היחס לרגע קבלתה, הוא כאילו שזהו הרגע היחיד שקיים.
המצב שעלי לפתור בדרכי הרוחנית, מתקבל על ידי כאילו היה זה הרגע האחרון בחיי.
זאת, מפני שאם אפתור אותו בצורה מהירה ונכונה, מיד יגיע המצב הבא אחריו וחוזר חלילה. כך, בשרשרת, מתגלה הדרך הרוחנית שלי.
לעומת זאת, בחומריות אנחנו מחוברים עם כל העולם, והאגואיזם שלנו מותח את האירועים והמצבים. כך נוצרת בנו תחושת הזמן. אך ברוחניות – כל רגע עומד בפני עצמו, יחידי.
לכן, כשההכאה בין האור הפנימי לאור המקיף מחלישה את המסך של הפרצוף וגורמת לו להחליט לגרש את האור, הוא אינו יודע, מה יקרה איתו בהמשך, לאילו מצבים חדשים הוא מקרב את עצמו…
הוא יודע דבר אחד בלבד: הוא אינו יכול להישאר במצבו הנוכחי אפילו לא לרגע אחד, מאחר והוא איבד את האיחוד והדבקות עם הבורא.
הוא אינו מסוגל לסבול יותר את מצב חוסר הדבקות ואינו חושב על מה שיקרה ברגע הבא. ולכן, כל החלטה, כל מצב ברוחניות, הם אמת.
לפעמים מראים בטלוויזיה או באינטרנט צילומים מאסון התאומים. בתמונות אלו ניתן לראות כיצד אנשים קופצים מהקומה ה-100 של המגדלים הבוערים.
כיצד אדם מסוגל לעשות זאת? הוא הרי יודע, שייהרג בוודאות.
העניין הוא שברגע שבו הוא קופץ, הוא חושב רק על הדרך שבה הוא יצליח להימלט מהאש.
ברגע הבא, שבו הוא יהיה באוויר, יהיה לו טוב יותר מאשר בתוך האש – ולכן הוא קופץ! הוא אינו לוקח בחשבון את מה שיקרה עימו בעוד רגע!
אותו דבר קורה למסך שבפרצוף. המסך יודע דבר אחד בלבד: איבדתי את הדבקות בבורא! אין דבר גרוע מזה! אפילו שלא יהיה בתוכי אור, אבל לפחות אשאר בדבקות! ולכן הוא מגרש את האור!
מתוך שיעור על המאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", 29.11.2009
רשומות קודמות בנושא:
איפוס בקו הזינוק
כוח האיחוד בלתי מנוצח
מדוע אנחנו משתוקקים לאין סוף
